ע"פ 565/77

תקציר

במקרה המדובר מדובר באדם שהורשע בסיוע לשוד. בשני פסקי דין נפרדים שקלו השופטים את עובדות המקרה שנגעו לנוכחותו של הנאשם בזירת השוד, למחווה שעשה הנאשם כלפי השודדים שמעבר לכביש ולהתנהלותו של הנאשם לאחר השוד. השופט לוין סבר תחילה לדחות את הערעור, אך בסופו של דבר קבע, יחד עם השופט י' כהן, כי ההרשעה אינה צריכה לעמוד. דעת הרוב קבעה כי העובדות שהוצגו במשפט אינן מחייבות את הנאשם להסביר את מעשיו, וכי לא ניתן לטעון את הסבריו הכוזבים נגדו. יתר על כן, השופטים לא יכלו לשלול את האפשרות שהנאשם הכיר את השודדים לפני האירוע, דבר המטיל ספק בפרשנות מחוותיו. השופט שמגר, שחלק על כך, קיבל את עדותו של עד הראייה, שתיארה מחווה שעשה הנאשם שנראתה כאילו רמזה לשודדים. השופט שמגר אמנם הכיר בכך שהצהרות כוזבות של נאשם בדרך כלל אינן מהוות ראיה פוזיטיבית לאשמה, אך הן יכולות לחזק ראיות מפלילות אחרות. במקרה דנן, השופט שמגר הגיע למסקנה כי די בנוכחותו של הנאשם בזירה, במחווה שלו ובהתנהגותו לאחר מכן כדי להרשיעו, במיוחד נוכח קביעות המהימנות של בית משפט קמא ביחס להסבריו של הנאשם. עם זאת, השופט שמגר לא יכול היה להסביר את נוכחותו של הנאשם במקום בתמימות, ולכן החליט לדחות את הערעור. בסופו של דבר, הערעור התקבל, כאשר הרוב החליט לבטל את ההרשעה וגזר הדין, ולזכות את המערער.