ת"א 2793/07

תקציר

התובעת, אחות במקצועה, תבעה את מעסיקיה, את בית החולים זיו ואת משרד הבריאות בגין נזקים שנגרמו לה בעקבות אירוע אלימות שבוצע נגדה על ידי משפחתה של מטופלת שנפטרה תחת חסותה. התובעת טענה כי הנתבעים התרשלו בכך שלא קבעו נהלי בטיחות, בכך שלא פינו את מבקרי המטופל לאחר שעות הביקור ולא סיפקו אבטחה נאותה. בערב המדובר פונתה מטופלת התובעת לבית החולים והועברה לטיפולה. מצבו של המטופל הידרדר, מה שהוביל לתגובה אלימה מצד משפחת החולה, במהלכה הותקף התובע פיזית. התובעת טענה כי היה על הנתבעים לצפות מראש את האפשרות לקיומו של אירוע כזה ולנקוט באמצעים למניעתו, וכי הימנעותם מכך מהווה רשלנות. הנתבעים הודו כי האירועים המתוארים על ידי התובע התרחשו אך הכחישו רשלנות מצדם. הם טענו כי התקיפה הייתה בלתי צפויה וכי הם נקטו בכל אמצעי הזהירות הנדרשים. כמו כן, הם טענו כי מדובר באירוע קצר ובלתי צפוי, וכי גם אם היו ננקטים אמצעי אבטחה, הם לא היו מונעים את הפיגוע. בית המשפט בחן את נסיבות המקרה ומצא כי הנאשמים לא יכלו לצפות באופן סביר את התקיפה. מהראיות עולה כי המשפחה לא הייתה ידועה בהתנהגות אלימה, והתובעת עצמה לא צפתה את התקיפה. יתר על כן, בית המשפט ציין כי מעשי אלימות כלפי אנשי צוות רפואי הם בדרך כלל ספונטניים ובלתי צפויים. מאחר שצפיות היא מרכיב מכריע בקביעת הרשלנות, פסק בית המשפט לטובת הנתבעים. בנוסף, בית הדין עמד על חובת הזהירות הקונקרטית ומצא כי בעוד שהנתבעים היו צריכים לצפות את האפשרות של אלימות במקום העבודה, התקיפה הספציפית של התובעת לא הייתה צפויה. בית המשפט בחן גם האם הנאשמים נקטו אמצעי זהירות סבירים ומצא כי אמצעי האבטחה שננקטו היו נאותים. הצבת המאבטחים ונהלי הפינוי הקיימים נחשבו ראויים, והתובע לא ביקש לפנות את משפחת החולה. בסיכומו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי הנתבעים לא התרשלו ודחה את התביעה. פסק הדין הדגיש את המגמה המדאיגה של אלימות כלפי צוותים רפואיים והציע פתרונות חקיקתיים ומעשיים. עם זאת, מאחר שההתקפה הספציפית על התובע הייתה בלתי צפויה, לא ניתן היה להטיל על הנתבעים אחריות לרשלנות.