עת"מ 37850-05-19

תקציר

בפסק הדין נקבע כי בית המשפט אינו מתערב בשיקולי הרשות המינהלית אלא אם כן הוכחה סטייה מסמכות, חוסר תום לב או חוסר סבירות קיצוני. עוד צוין בפסק הדין כי בית המשפט אינו יושב כ"מוסד תכנוני-על". במקרה זה, העתירה מתמקדת בהסדרת חניה של תכנית חיזוק מבנים במסגרת תמ"א 38, תכנית ארצית שמטרתה חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה. ועדת התכנון המקומית אישרה את התוכנית אך חייבה את היזם להשתתף בבניית חניות מחוץ למגרש בשל קשיים אדריכליים ותכנוניים בהתקנתם בתוך המגרש. ועדת הערר המחוזית ביטלה את החלטת הוועדה המקומית בטענה כי ההיבט הכלכלי של הפרויקט אינו השיקול העיקרי. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת הוועדה המקומית וקבע כי לוועדת הערר לא הייתה עילה להתערב, שכן הוועדה המקומית בחנה נאמנה את פתרונות החניה ומצאה אותם סבירים. בית המשפט הדגיש את חשיבותה של תמ"א 38 בהצלת חיים ואת כוונת המחוקק לתעדף אותה על פני שיקולי חניה. כמו כן, קיבל בית המשפט את טענת הוועדה המקומית כי קיים פתרון סביר לחניה, לרבות שימוש בחניונים סמוכים ואפשרות להתקנת מקומות חניה מחוץ למגרש. בנוסף, הכדאיות הכלכלית של הפרויקט לא עמדה בסתירה, ובית המשפט הכיר בכך שללא תמריץ כלכלי, פרויקטים של תמ"א 38 לא יהיו כדאיים. לבסוף, הגיע בית המשפט למסקנה כי החלטת הוועדה המקומית לאשר את התו עם הסדרי החניה הנדרשים צריכה לעמוד בעינה, קיבל את העתירה וביטל את החלטת ועדת הערר.