בג"צ 6517/23

תקציר

בית המשפט החליט כי אין מקום להתערב בהחלטת המפקד הצבאי להרוס דירת מגורים שבה התגורר מבצע פיגוע ירי. סמכותו של המפקד להפעיל את סמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 הוכרה על ידי בית המשפט בפסקי דין קודמים רבים. בית המשפט הכיר בקשיים המתעוררים מהפעלת סמכות זו, במיוחד כאשר מדובר בפגיעה בבני משפחתו של המפגע, אך בסופו של דבר החלטת המפקד צריכה להתקבל בזהירות ובמידתיות. בית המשפט מצא כי המשיבים מילאו את חובתם להראות כי להפעלת סמכויותיהם יש השפעה מרתיעה, והאינדיקציות ליעילותה של פרקטיקה זו גברו על כל ספק. בית המשפט דחה גם את טענות העבריין לפיהן היה על המפקד להמתין לסיום משפטו, והדגיש כי די בקיומן של ראיות מינהליות לצורך מתן צו לפי תקנה 119. גם הראיות המנהליות בתיק זה נמצאו מספקות ומהימנות, ובית המשפט לא קיבל את הגדרתו של מבצע הפיגוע כשולית. בית המשפט שקל ודחה גם טענות הנוגעות לבעלות על הדירה, לפגיעה הפוטנציאלית בבניינים סמוכים ולזמן שחלף מאז התקיפה. שיקול דעתו של המפקד במקרה זה נמצא מופעל כראוי, וההסברים שנתנו המשיבים בדבר העיכוב בהוצאת צו ההריסה נחשבו מספקים. השופט י' כשר הגיע למסקנה כי המפקד שקל את כל הקשיים וקבע כי הצורך בהרתעה אפקטיבית גובר על חששות אלה, ולכן יש לדחות את העתירות. המשנה לנשיאה א' פוגלמן הסכים עם מסקנה זו, והדגיש כי הפסיקה הנוכחית כבולה לפסקי דין קודמים שעסקו בחוקיות הריסת בתים, אלא אם כן תשונה בהרכב מורחב.