ת"א 8883-08-16

תקציר

הטענה המרכזית במקרה זה היא האם נכרת חוזה משפטי מחייב בין התובעת, דורית, לבין הנתבעת, הממונה על מינהל מקרקעי ישראל, 26 שנים לפני הגשת התביעה. החוזה נבע לכאורה מהסכם פשרה שהושג במהלך דיונים בפני ועדת רישום ראשונה בנוגע לחלקה 127, שלטענת דורית רכשה ממוכר מקומי, והממונה התנגד לה. לדברי דורית, הפשרה הייתה כרוכה בכך שהיא תוותר על תביעתה על החלקה הדרומית של הקרקע בתמורה לכך שהממונה יחכיר לה אותה בחזרה. הראיות שהוצגו בפני בית המשפט הן חלקיות ותומכות במידה רבה בטענת הנתבע כי החלקה הדרומית היא קרקע בבעלות המדינה. עולה כי הסכמת הממונה להחכיר את הקרקע לדורית לא התבססה על הכרה בבעלות פרטית שלה, אלא הייתה מחווה של רצון טוב המכירה בכספים שהשקיעה ובהסכמה שקיבלה ממשרד הבינוי והשיכון. היעדר חוזה כתוב, במיוחד נוכח המבנה הרב-שלבי המורכב הנטען על ידי התובעים, והיעדר כל אזכור של תנאים מהותיים כגון מחיר החכירה, תומכים במסקנה כי לא היה חוזה מחייב. במקום זאת, הדיונים שיקפו נכונות ונכונות עקרונית בלבד. זאת ועוד, חלוף הזמן וחוסר מחאתם של התובעים ביחס לעמדת הנתבעת בשנת 2000, כמו גם התנהלות הצדדים שנים לאחר מכן, מלמדים כי לא נתפס קיומו של חוזה. בנוסף, קיימת מחלוקת משמעותית בין הצדדים בעניין מהותי – "נוסחת האיזון" – הממחישה עוד יותר את היעדר הוודאות החוזית. כתוצאה מכך, בית המשפט מגיע למסקנה כי לא נכרת חוזה בין דורית לבין הממונה. אשר על כן, טענת התובעים, לרבות טענתם החלופית להבטחה שלטונית, נדחית, והתביעה נדחית. התובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪.