עמ"ש 37676-05-18

תקציר

פסק הדין דן בזכויות הקניין של אלמנתו של המנוח, שנישאה לו בניו יורק בשנת 1976. בני הזוג נפרדו בשנת 1989 כאשר המנוח חזר לישראל מארה"ב. בית המשפט בוחן תחילה את יחסי הממון של בני הזוג ואת הדין החל עליהם, בהינתן שחוק יחסי ממון קובע כי חל דין המגורים בעת הנישואין. מכיוון שמקום מגוריהם של בני הזוג בעת הנישואין היה ניו יורק, יש להחיל את החוק של מדינת ניו יורק. האלמנה לא הציגה כל ראיה בנוגע ליחסים הכספיים בין בני הזוג בניו יורק, ובמקום זאת טענה כי היא זכאית למחצית מרכושו של המנוח על פי הדין הישראלי. בית המשפט מציין כי הדין הזר שקול לראיה עובדתית ויש להוכיחו ככזה, והימנעותה של האלמנה מכך תביא בדרך כלל לדחיית תביעתה. עם זאת, מאחר שהמשיבים לא טענו זאת, בית המשפט ממשיך לבחון את זכויותיה של המערערת על פי הדין הישראלי. לאחר מכן מתעמק בית המשפט בחוק יחסי ממון בישראל, הקובע איזון משאבים בין בני זוג עם סיום הנישואין. החוק מניח כי התקופה הקובעת להקצאת משאבים מתחילה ביום החתונה ומסתיימת ביום הגירושין. בית המשפט מסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי הנישואין בין המערער לבין המנוח הסתיימו עם חזרתו של האחרון לישראל וכי לא הייתה כל שיתוף ברכוש או בקשר זוגי לאחר מכן. השניים למעשה חיו בנפרד, והמנוח אף יצר קשרים חדשים. כמו כן, בית הדין בוחן את תוקפו של פסק דין גירושין שניתן ברפובליקה הדומיניקנית. המערערת טענה כי פסק הדין היה מזויף שכן היא לא מינתה מי שייצג אותה בהליך הגירושין. בית המשפט קובע כי משקבע בית המשפט קמא כי פסק הדין תקף על פי דיני הרפובליקה הדומיניקנית, הנטל הוא על המערער להוכיח אחרת. היעדר ראיות בנוגע לחוקי מדינת ניו יורק ותוקפו של פסק הדין לגירושין על פיו יהווה בדרך כלל סיבה לדאגה, אך בית המשפט מציין כי פסק הדין לגירושין נתמך בראיות אחרות המצביעות על כוונת הצדדים לסיים את נישואיהם. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לשלם את הוצאות המשיבים. השופט ר' סוקול נותן את פסק הדין, אליו מצטרפות השופטים מ' רניאל וי' קראי-גירון.