תע"א 6761/09

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו של סעיף 9 לחוק עבודת נשים בנוגע לפיטורי עובדות בהריון. התובעת, שהועסקה בחוזה לתקופה קצובה, טענה כי אי חידושה נופל בגדרו של סעיף 9(ז)(2) לחוק, שכן החוזה שלה הוארך לפני תום הראשון, בסך שמונה חודשים. הנתבעים טענו כי סעיף 9(ז)(2) דורש תקופה מצטברת של שנים עשר חודשים לפחות. בית הדין הסכים עם פרשנות הנתבעים וקבע כי המחוקק התכוון למנוע ממעסיקים לנצל לרעה פרצות על ידי העסקת עובדים לתקופה של פחות מ-12 חודשים והארכת חוזיהם. פרשנות זו מבטיחה עקביות לוגית, ומונעת אפליה בין עובדים בחוזים לתקופה קצובה. מאחר שהחוזה של התובעת לא עמד בדרישת 12 החודשים, אי חידושה לא נחשב לפיטורים על פי החוק. יתר על כן, בית המשפט ראה במכתב הנתבעים תזכורת למועד סיום החוזה שנקבע מראש ולא מכתב פיטורים. כתוצאה מכך, הנתבעים לא היו חייבים לקבל היתר פיטורים, דבר שהביא לדחיית תביעת התובע. התובע חויב בהוצאות המשפט של הנתבעים, בסך 2,000 ₪ לכל נתבע בתוך 30 יום.