ת"א 9004-02-20

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הבקשה שהגישה ההגנה, בהתבסס על מספר נימוקים. ראשית, על פי תקנות סדר הדין האזרחי משנת 2018, התביעה אינה מגלה עילת תביעה תקפה, והמבקש פירש באופן שגוי את הנחת היסוד הבסיסית. המילה "עיזבון", המוגדרת כרכוש שירש לאחר מותו של אדם, לעתים קרובות אינה מובנת כהלכה כישות משפטית, והיא לא. לפיכך, התביעה נגד העיזבון עצמו אינה תקפה, שכן עיזבון אינו יכול להיות אישיות משפטית או בעל דין בבית משפט. היורשת היחידה של המנוחה, במקרה זה, הנתבעת מס' 2, היא יריבתו המשפטית של הבנק התובע מבחינת חובות המנוחה, והיא אחראית לחובות עד חלקה בעיזבון בירושה. סעיפים 100, 104 ו-107 לחוק הירושה מאשרים זאת, וקובעים כי יש לסלק את חובות העיזבון באמצעות כספי העיזבון וכי יתרת העיזבון מתחלקת בין היורשים. פסק דינו של השופט עמית בתיק הערעור האזרחי תומך אף הוא בפסק דין זה. בנוסף, בית המשפט מדגיש כי דחיית תביעה על הסף צריכה להתרחש רק במקרים קיצוניים, ובקשה מקדמית זו אינה שלב מתאים לקביעת תקפות התביעות. מטעמים אלה מחליטה השופטת כי יש לדחות את הבקשה לדחיית התביעה נגד הנתבע מס' 2. כמו כן, בהינתן שלא ניתן לתבוע את העיזבון באופן עצמאי, הנתבע נדרש לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 2,500 ₪.