בש"א 53387-03-22

תקציר

מטרתו של חוק הגנת הדייר היא להבטיח כי לדייר המוגן יהיה מקום לשהות בו עד יום מותו, תוך הסדרת מחירי השכירות על מנת להפוך אותם לברי השגה. החוק אינו מעניק לשוכרים זכויות בעלות ואינו מבטיח ליורשיהם תשלומים כלשהם בתום תקופת השכירות. הוא אינו אמור להיות פרס כספי או השקעת הון, ומטרתו להגן על הנזקקים. יש לפרש את החוק בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המגן על זכויות הקניין. עם הזמן, הצורך בהגנת הדייר פחת, בעוד ההתמקדות ביתרונות הכספיים של הדיירות המוגנת גדלה. על בית המשפט לאשר העברת זכויות דיירות מוגנת אם בעל דירה סביר היה עושה זאת. הפסיקה הקיימת מכירה בפגמים מהותיים בתצהירים, בשינויים בשימוש בקרקע ובבלאי מוגבר כעילה סבירה להתנגדות. לצד אלה יש להביא בחשבון גם שיקולים כלכליים והגדרת דייר מוגן. במקרה הספציפי הזה, הנכס מוחזק בשכירות מוגנת כבר חצי מאה, מה שגורם למצוקה כלכלית למשכיר, בעוד השוכרים המוצעים אינם זכאים להיות דיירים מוגנים בעצמם. כמו כן, הנכס אינו בשימוש כיום, וזו סיבה נוספת להחזירו לבעל הבית. לפיכך, התביעה למתן היתר להעברת זכויות דיירות מוגנת נדחית. יש לשפוט כל מקרה לגופו, וייתכנו מצבים בהם תינתן רשות. עם זאת, במקרה זה, השיקולים הכלכליים ואופי השוכרים המוצעים גוברים על בקשת השוכר. ההחלטה מושפעת גם מהציפייה שהנכס יחזור לחזקתו של המשכיר באופן טבעי, בשל בריאותו הלקויה של השוכר. העלויות אינן מוענקות לאף אחד מהצדדים.