עמ"נ 29212-06-16

תקציר

בית המשפט מצא כי החלטת ועדת הערר הייתה סבירה, מפורטת ומנומקת היטב, ובהתאם למשפט המנהלי. הוועדה שקלה כראוי את כל העובדות הרלוונטיות ואת הפסיקה הקודמת, ובהחלטתה לא נפלו פגמים שיצדיקו את התערבות בית המשפט. זאת ועוד, בית המשפט הסכים עם קביעת הוועדה כי המערערים לא הוכיחו את טענתם כי לכביש מסוים יש עוגן סטטוטורי המזכה אותם בפיצוי. נמצא כי השינויים שנעשו בתוואי הכביש התרחשו גם מחוץ לקו הכחול, דרישה חוקית לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק. בית המשפט הדגיש כי אין להקל ראש בממצאיה העובדתיים של הוועדה, שהתבססו על ידע מומחה בתחום התכנון והבניה, והוא לא מצא עילה לעשות כן במקרה זה. בית המשפט גם הסכים עם מסקנת הוועדה כי לא היה קשר סיבתי בין מימוש התכנית לבין פגיעה כלשהי במקרקעי המערערים. מאחר שהתכנית לא פגעה ביכולתם של המערערים להשתמש במקרקעין שלהם או באיכויות הקרקע, והנכס עדיין שימש כתחנת דלק, הנזק שנגרם היה כלכלי בלבד ולפיכך אינו בר פיצוי לפי סעיף 197(א) לחוק. פסיקות קודמות של בית המשפט העליון, אשר קבעו את ההלכה הקיימת, קבעו באופן עקבי כי נזקים כלכליים כאלה אינם ברי פיצוי, ובית המשפט לא ראה סיבה לסטות מתקדימים אלה במקרה זה. המערערים טענו כי פסק דין של בית המשפט העליון משנת 1992 הכיר באפשרות של פגיעה עקיפה בקרקע. עם זאת, בית המשפט מצא כי במקרה זה לא היה קשר סיבתי בין מימוש התכנית לבין הפגיעה הנטענת, בניגוד לנסיבות באותו פסק דין. יתר על כן, טענת המערערים כי המהפכה החוקתית ומעמדן המועצם של זכויות הקניין מצדיקים בחינה מחודשת של פסקי דין קודמים לא נתמכה שכן בית המשפט העליון אישר שוב ושוב את הפסיקה הרלוונטית לאחר שנת 1996. גם אימוצם האחרון של פסקי דין אלה בפסק דין משנת 2016 הוכיח את המשך תוקפם. לפיכך, דחה בית המשפט את הערעור ואישר את החלטת הוועדה לדחות את תביעת המערערים לפיצויים. המערערים חויבו לשלם למשיבים הוצאות בסך של 50,000 ₪, לרבות שכר טרחה בסך 25,000 ₪.