ת"א 18597-03-18

תקציר

השופט, לאחר בחינת כל הראיות ושמיעת עדויות העדים, החליט לדחות את התביעה נגד שירות בתי הסוהר. התביעה לא הוכיחה את רשלנות שב"ס בהבטחת שלומו ושלומו של האסיר התובע. השופט הדגיש כי על שב"ס מוטלת חובת זהירות כלפי האסירים המוחזקים במשמורתו, לרבות הגנה עליהם מפני פגיעה ומתן תנאי מחיה סבירים. עם זאת, שב"ס אינו אחראי לנזקו של התובע, שכן לא יכול היה לצפות באופן סביר את מרבית האירועים. לגבי שני האירועים הראשונים קיבל השופט את טענת שב"ס כי לא היה לו מידע מוקדם על כוונות התוקף ופעל באופן סביר למניעת פגיעה. לגבי האירוע השלישי, עדותו של התובע סתרה את טענותיו הראשוניות, מה שהוביל את השופט לפסוק לטובת הנתבע. באשר לאירועים הרביעי והשישי, התובע הועבר לכלא אחר בשל סכסוכים קודמים, ושב"ס לא יכול היה לצפות את התקיפות. השופט דחה גם את טענותיו של התובע בדבר תקיפה מצד סוהרים, וקבע כי עדויותיו אינן עקביות ואינן מוכחות. כמו כן, השופט קבע כי החלטת שב"ס לשכן את התובע בתאים עם אסירים מעשנים הייתה סבירה, נוכח האילוצים והצורך להגן על ביטחונו של התובע. בקשתה של התובעת לתא ללא עישון לא הייתה זכות מוחלטת והייתה תלויה בגורמים שונים, לרבות מגבלות מקום וביטחון. השופט הגיע למסקנה כי מדיניות השיבוץ של שב"ס הייתה סבירה ואינה מהווה רשלנות. לבסוף, קבעה השופטת כי טענות התובע בדבר החזקתו בבידוד ללא הליך הוגן משוללות כל יסוד, שכן שב"ס פעל להגן על שלומה של התובעת. בעקבות זאת חויב התובע לשלם לנתבעת את הוצאותיה בסך כולל של 15,000 ₪. לשני הצדדים הזכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי.