דב"ע שם/128 - 0

תקציר

המוסד לביטוח לאומי (המכון) ערער על פסק דין שהורה לו לשלם קצבת שאירים לאלמנה, מיום פטירת בעלה ועד ספטמבר 1975. האלמנה לא הגישה בקשה לקצבה קודם לכן משום שעובד משרד הביטחון הטעה אותה לחשוב שהיא אינה זכאית לה. בית המשפט של הערכאה הראשונה מצא כי לאלמנה היה תירוץ סביר לעיכוב והורה למכון לשלם את הקצבה לתקופה ממושכת, מעבר לנוהג המקובל. המכון טען כי בית המשפט לא היה צריך להתערב בהפעלת שיקול דעתו, אך בית המשפט העליון דחה ערעור זה. בית המשפט העליון קבע כי נסיבותיה של האלמנה היו חריגות, שכן היא קיבלה מידע מוטעה באופן אקטיבי על ידי עובד מדינה, מה שגרם לה להישאר לא מודעת לזכויותיה. יתר על כן, פקיד התביעות לא שקל מספיק את מצבה הכלכלי של האלמנה בתקופת השיהוי. בית המשפט הדגיש כי יש להטיל על מוסדות המדינה אחריות למסירת מידע מדויק על זכויות הביטוח הלאומי, וכל בקשה לעיכוב בקצבאות צריכה להיבחן על פי נסיבותיהם האישיות. עם זאת, פסק הדין בערעור הנגדי של האלמנה, שביקש הפרשי הצמדה וריבית על הקצבה, נדחה עד לדיון נוסף. ערעור המכון נדחה, והצדדים נדרשו לטעון מחדש את הערעור שכנגד.