ע"א 6631/10

תקציר

הערעור מתייחס לשתי תביעות לסעד הצהרתי בדבר זכאותם של המערערים להירשם כבעלים של חלקות מסוימות בדבוריה. התביעות, שאוחדו בבית המשפט המחוזי, נדחו מחמת התיישנות. התביעה הראשונה, שהגישו יורשיו של תאופיק סעיד עבד אל-מג'יד עזעיזה, מבוססת על ייפוי כוח משנת 1951 המקנה להם לכאורה את הזכות להירשם כבעלים של חלק מחלקה 6. התביעה השנייה, שהוגשה על ידי חלק מאותם מערערים, מבוססת על ייפוי כוח משנת 1972 ועניינה זכאותם להירשם כבעלים של שליש מחלקה 24, יחד עם שני משיבים פורמאליים. המשיבים בשני המקרים הם יורשיו של האב המנוח, אשר נרשמו כבעלים של החלקות בשנת 1985. בית המשפט המחוזי דחה את שתי הטענות בנימוק שהן חסומות על פי חוק. בית המשפט קבע כי תקופת ההתיישנות חלה על שני המקרים, וכי תקופת ההתיישנות החלה בשנות השבעים, הרבה לפני הגשת התביעות בשנת 2003. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי טענות המערערים בדבר אי תחולתה של תקופת ההתיישנות - כי מדובר בטענות אכיפה, וכי מדובר במקרקעין מוסדרים - אינן תקפות. בית המשפט דחה גם את טענות המערערים כי תקופת ההתיישנות החלה בשנת 1985, עת רשמו המשיבים את צו הירושה, וכי שגה בית המשפט בניתוח הראיות. המערערים טענו כי בית המשפט המחוזי לא הבחין בין שתי הטענות ושגה ביישום חוק ההתיישנות ובניתוח הראיות. עוד טענו כי ייפויי הכוח משנת 1951 ומשנת 1972 תקפים. המשיבים תמכו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון הסכים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודחה את הערעור. השופטים קבעו כי תקופת ההתיישנות חלה על שתי התביעות, וכי עילות התביעה קמו זמן רב לפני הגשת התביעות, ולכן הן בטלות על פי חוק. בית המשפט גם אישר את ממצאי בית המשפט המחוזי בנוגע לחומר הראיות וקבע כי ייפוי הכוח אינו תקף. זאת ועוד, דחה בית המשפט העליון את טענות המערערים כי תקופת ההתיישנות אינה חלה, וכי תקופת ההתיישנות החלה בשנת 1985. בהתחשב בכך שהתביעות נדחו מחמת התיישנות, בית המשפט לא התייחס לטענות אחרות, לרבות טענת השיהוי. המערערים חויבו לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.