על"ע 9/86

תקציר

עניינה של הפרשה בעונשו המשמעתי של עו"ד גדעון רגב, שהושעה מלשכת עורכי הדין למשך חמש שנים לאחר שהורשע בהתנהגות מקצועית בלתי הולמת, לרבות זיוף פסקי דין, לפי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. בית המשפט העליון דן בערעורים על החלטה זו, כאשר לשכת עורכי הדין תומכת בהרחקתו לצמיתות של רגב בשל חומרת עבירותיו. רוב השופטים, ובהם השופט ש' לוין, החליטו שלא להתערב בגזר הדין המקורי, ראו בו עניין של שיקול דעת ומצאו את פסקי הדין של הערכאות הנמוכות יותר מוצדקות בנסיבות העניין. השופט א' ברק חלק על כך, וטען להחמרת הענישה וקבע כי זיוף מהווה הפרה עמוקה של אמות מידה אתיות המצופות מעורך דין, המצדיקות גירוש. למרות טענותיו של רגב על מצוקות אישיות, כגון מצבו הבריאותי של אביו, בית המשפט לא מצא לטובתו גורמים מקלים מספיקים לאור השעייתו הקודמת. לפיכך, דעת המיעוט סברה כי בתי הדין המשמעתיים חורגים ממדיניות הענישה הראויה. בסופו של דבר, הן ערעורה של רגב והן ערעור לשכת עורכי הדין להחמרת העונש נדחו, כאשר רוב השופטים הדגישו איפוק בשינוי החלטות משמעתיות, אלא אם ניכרת חריגה משמעותית מנורמות הענישה.