ב"ל 66091-12-18

תקציר

השופטת, רויטל טרנר, קבעה כי אין די ראיות כדי לתמוך בקיומם של יחסי עובד-מעביד בין שחקן כדורגל, התובע, לבין קבוצת הכדורגל בה שיחק, הנתבעת. השיקול המרכזי היה האם הפיצוי הכספי שקיבל השחקן מהווה שכר המעיד על יחסי עבודה, או החזר הוצאות מדמי כיס, שמשמעותו הסדר סתמי יותר. ההסכם בעל פה בין הצדדים לא נחשב ראיה מספקת ליחסי עבודה, שכן חסרו בו פרטים כגון כללי התנהגות ושכר קבוע. עדותו של השחקן לא נמצאה אמינה בשל סתירות, ועדי מפתח לא הוצגו על ידי השחקן, מה שיצר חזקה כי הראיות החסרות היו תומכות בגרסת הקבוצה לאירועים. התנהגותו של השחקן בעבר הצביעה גם על חוסר עניין ביחסי עבודה רשמיים, שכן הוא שיחק במספר קבוצות מבלי להתעקש לקבל תלושי שכר. נקבע כי הפיצוי של השחקן תואם יותר את "דמי הכיס" או החזר הוצאות, במיוחד בהתחשב בכך שהוא השתנה בסכום ולא היה קבוע. העובדה שקבוצת הכדורגל נוהלה כעמותה לא רשומה הממומנת מתרומות, והעסקה מקבילה של השחקן במשרה מלאה, תמכו גם היא ברעיון של הסדר תחביבים ולא יחסי עובד-מעביד מקצועיים. ככלל, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה להוכיח קיומה של מערכת יחסים כזו, מה שהוביל לדחיית התביעה.