ת"א 21857-05-20

תקציר

התובעת והנתבעים רכשו במשותף חלקת אדמה בשנות ה-80 והסכימו לחלק אותה שווה בשווה. עם זאת, החלוקה מעולם לא הייתה שוויונית, מה שהוביל לעשרות שנים של סכסוכים וריבוי הליכים. התביעה האחרונה, שהוגשה בשנת 2020, מבקשת פיצוי כספי מהנתבעים בגין ההפרש בשטח הקרקע והפגיעה ברכושו של התובע. הנתבעים טוענים כי התביעה חוסה תחת חוק ההתיישנות ומהווה מעשה של בית המשפט, שכן פסק דין קודם דחה את תביעת התובע לסילוק על הסף. בית המשפט מסכים עם הנתבעים בשני המקרים. היא קובעת כי עילת התביעה לסעד כספי קמה כאשר פסק הדין משנת 2008 דחה את תביעת התובע לחלוקה שווה, וידיעת התובע על החלוקה הבלתי שוויונית יחד עם התנהלותו לאחר מכן מלמדת כי התביעה לא הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות בת 7 השנים. בנוסף, פסק הדין משנת 2008 הכיר בזכותם של הנתבעים להחזיק בקרקע, והפך את התביעה הנוכחית לדמי שימוש בקרקע בגין הסגת גבול לחסרת תוקף. אשר על כן, תביעתו של התובע נדחית, והוא חויב לשלם לנתבעים הוצאות בסך 40,000 ₪.