בר"מ 8668/17

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותו המשפטית של סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, המקנה לשר הפנים סמכות להאריך רישיון עובד זר מטעמים הומניטריים מעבר לתקופת ההעסקה המרבית. המקרה בוחן האם סמכות זו מוגבלת על ידי מגבלות גיאוגרפיות המפורטות בסעיף 3א(ג3) ובתקנות הקשורות אליו. המגבלות הגיאוגרפיות נועדו להבטיח פיזור הוגן של העובדים הזרים באזורים שונים בישראל, תוך מתן מענה לצרכים המקומיים תוך מניעת התעמרות בעובדים. מפסק הדין עולה כי התקנה הגיאוגרפית אינה מגבילה מטבעה את סמכותו של השר לפי סעיף 3א(ב1) להאריך רישיונות מטעמים הומניטריים. בית המשפט מדגיש כי סעיף 3א(ב1) נועד בראש ובראשונה להגן על שלומם וכבודם של מטופלים סיעודיים, ומאפשר חריגים במקרים הומניטריים חריגים ללא תנאים מוקדמים שנקבעו מראש. כתוצאה מכך, פסל בית המשפט הוראות פרוצדורליות הדוחות בקשות על הסף על בסיס אי-התאמות גיאוגרפיות, והורה לוועדה המייעצת לבחון מחדש את מצבם של המבקשים לגופו של עניין. החלטה זו מדגישה את ההבחנה בין סמכותו הרחבה של השר לטפל בצרכים הומניטריים לבין כללי ההקצאה הגיאוגרפית, וקובעת כי שניהם יכולים לדור בכפיפה אחת תוך מתן עדיפות לצרכי הטיפול בחולה. הערר הוביל להארכת מעצר לבחינה נוספת של הוועדה המייעצת, תוך הדגשת הצורך לבחון הן את הנסיבות ההומניטריות והן את שיקולי המדיניות הגיאוגרפית ללא הגבלות נוקשות. כמו כן פסק בית המשפט למבקשים הוצאות בסך 10,000 ₪.