עמ"נ 27220-11-13

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לארנונה, ובפרט לארנונה בישראל. מדובר בשינוי בהחזקה בנכס, כאשר השוכר לא הודיע לעירייה על השינוי. על פי החוק, הבעלים או המחזיק בנכס חייב בארנונה. הסוגיה שעמדה על הפרק הייתה האם ניתן לחייב את הבעלים המקורי, שלא מסר הודעה על שינוי החזקה, בארנונה בתקופה שבה הדייר החדש החזיק בנכס. פסיקת בית המשפט העליון הכירה בכך שסעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות אמנם מטילים חובה על בעלי נכסים לדווח על שינויים בהחזקה, אך הם אינם פוטרים את המחזיק הנוכחי מתשלום ארנונה. לפיכך, קבע בית המשפט כי העירייה יכולה לחייב את המחזיק הנוכחי בנכס, תוך התייחסות לבעלים כאל חייב משני. החלטה זו מבטיחה שמי שאינו המחזיק בפועל בנכס לא יחויב שלא כדין בארנונה. עם זאת, אם המחזיק הנוכחי מסכים, באמצעות הודעה בכתב, לשלם את הארנונה רטרואקטיבית, הבעלים פטור מאחריות זו. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי היעדר הודעה בזמן על ידי הבעלים משפיע על יכולתם לתבוע פטור ממס. במקרה ספציפי זה בוטלה החלטת ועדת הערר, והעירייה נדרשה לתקן את רישומי הוועדה כך שישקפו את הדייר החדש כמחזיק יחיד מיום שהבעלים הקודם שלח הודעה על השינוי. פסק דין זה מבהיר את תחולת דיני הארנונה ומבטיח חלוקת אחריות ברורה בין בעלי הנכסים לבין המחזיקים הנוכחיים בנוגע לחבויות המס.