דב"ע נג/26 - 0

תקציר

פסק דין הרוב מקבל את ערעורם של המערערים, אשר נשללה מהם קצבת זקנה רטרואקטיבית על ידי המוסד לביטוח לאומי (המשיב) בשל שיהוי בתביעה. הקצבאות נדחו על סמך סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי יש להגיש תביעות לגמלה כספית בתוך 12 חודשים מיום הגשת עילת התביעה. עם זאת, הסעיף מאפשר למכון להעניק הטבות לאחר תקופה זו. המכון מפעיל שיקול דעת זה בכל מקרה לגופו. דעת הרוב גורסת כי מאחר שהמערערים הגישו את תביעתם בסמוך לאחר פסק הדין המתקן, לא היה שיהוי מיותר, ואין לעגן את קצבתם. אחד מחברי הפאנל חולק על כך, וטוען כי אין להתערב בשיקול דעתו של קצין התביעות של המכון. הם מדגישים כי החוק קובע מועד אחרון לתביעות של שנה וכי מדיניות המוסד לתשלום פנסיה רטרואקטיבית של עד שנתיים היא סבירה. מדיניות זו מאזנת בין עקרון הביטחון הסוציאלי – הבטחת הכנסה מינימלית לגמלאים – לבין הצדק החברתי. דעת הרוב אף מזמינה בחינה מחודשת של מדיניות המכון בנוגע להחלת סעיף 128, וקובעת כי הטעמים העומדים מאחוריו, כגון מניעת הפיכתו של המכון לקופת חיסכון או קשיים לברר עובדות עקב עיכובים, אינם משכנעים. הם טוענים כי תקציבי המכון לא ייפגעו וכי רשלנות המובילה לעיכוב אינה סבירה. תחת זאת, הסיבה המוצדקת היחידה לשלילת הטבות תהיה נזק מוכח למשיב כתוצאה מהשיהוי, כגון הפרעה לבדיקת העובדות. לפיכך, פסק דין הרוב מורה כי יש לבחון את תנאי הזכאות לפנסיה מבלי להתייחס לסעיף 128, מה שמוביל למסקנה כי יש לקבל את הערעור.