ע"פ 530/90

תקציר

הערעור הוא על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר הרשיע את המערער ברצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין וגזר עליו מאסר עולם. המערער חנק למוות אישה לאחר מחלוקת על תשלום עבור עבודתו בניקוי חדר המדרגות שלה. הוא היה קטין בעת ביצוע העבירה. הערעור נסוב סביב היקף העונש שהוטל על המערער – מאסר עולם, כפי שיחליט בית המשפט המחוזי, או מקסימום של 20 שנות מאסר. הסנגור טען כי מאחר שהמערער היה קטין, סעיפים 25(ב) לחוק הנוער ו-41 לחוק העונשין הגבילו את העונש ל-20 שנה לכל היותר. לבית המשפט שיקול דעת להטיל עונש מופחת על קטינים שנמצאו אשמים ברצח, אך לא מאסר עולם. עם זאת, דעת הרוב של בית המשפט העליון, בראשות הנשיא שמגר, קבעה כי סעיף 25(ב) רק מעניק לבית המשפט שיקול דעת ואינו משנה את אופי העונש על רצח, שהוא מאסר עולם חובה הקבוע בסעיף 300(א). שיקול דעת זה נועד להרחיב את טווח הסמכויות ביחס לקטינים ולא לשנות את העונש על רצח. לפיכך, בית המשפט רשאי להטיל מאסר עולם על קטין אם מצא לנכון. יתר על כן, סעיף 41 מתייחס לחוק העבירה המסוימת ולא לעבריין. לפיכך, אין בה כדי לשנות את אופיו המנדטורי של מאסר העולם בגין רצח. השופט בך, בדעת מיעוט, טען כי מצירוף סעיפים 300(א), 25(ב) ו-41 משתמע כי העונש המרבי לקטין שהורשע ברצח צריך להיות 20 שנות מאסר. לדברי השופט בך, גיל הנאשם משפיע על העונש המרבי הקבוע בחוק, ולכן צריך להיות לבית המשפט שיקול דעת לקבוע את העונש בהתאם לנסיבות המקרה. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את הערעור, ואישר את עונש מאסר העולם שהטיל עליו בית המשפט המחוזי, וקבע בדעת רוב כי מדובר ברצח אכזרי ללא נסיבות מקלות. ההחלטה מדגישה כי עבירת הרצח נושאת עונש מאסר עולם חובה, ולבית המשפט יש סמכות להטיל עונש זה גם על קטינים, אם כי יש לו שיקול דעת לבחור בעונש אחר.