ע"פ 5975/14

תקציר

בהכרעת הדין הדגיש בית המשפט כי הרשעתו של המערער התבססה בעיקר על הודאתו ושחזורו המפורט של הרצח, לצד עדויות מאששות, למרות היעדר גופה. בפסק הדין צוינו ראיות שונות, לרבות אמירותיו והודאותיו הבלתי עקביות של המערער במהלך עימותים עם עדים. בערעור נטען כי מנסור, עד מדינה עם הסכם שנוי במחלוקת המעניק לו חסינות, אינו אמין. עם זאת, בית המשפט מצא את עדותו של מנסור אמינה ונתמכת בראיות נוספות, כולל אישור מעדים אחרים כמו פתחי ונואל. בית המשפט הדגיש את המורכבות הכרוכה בתיקים ללא גופה והדגיש כי אמנם היו סתירות בין גרסותיו של מנסור לבין גרסותיו של המערער, אך אין בהן כדי לערער את ההרשעה. בית המשפט דחה את טענת האכיפה הבררנית, ואישר את החלטת המדינה שלא להעמיד לדין את מנסור בשל מעמדו כעד מדינה, שנקבע כהכרחי לפתרון התיק. השופטת ברק-ארז חלקה על כך, וקבעה כי היחס המפלה בין מנסור לבין המערער מצדיק הקלה בהרשעת המערער מרצח להריגה, בעונש מרבי של עשרים שנה. למרות ההכרה בפער בתוצאות, דעת הרוב סברה כי שיקול דעתה של המדינה בטיפול בעדי המדינה, בשילוב עם ראיות מכריעות נגד המערער, מצדיקים את השארת מאסר העולם שנגזר עליו. בסופו של דבר נדחה הערעור בדעת הרוב שקבעה כי המערער הורשע בצדק, וראוי לעונש החמור ביותר על חלקו ברצח.