ע"א 9127/07

תקציר

מדובר בפסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בירושלים בנוגע לסכסוך בין שני צדדים; א.מ.י. הומלי (1990) בע"מ (הומלי), והמשיב, שניהל שתי חנויות הומלי בבאר שבע. המשיבה הפעילה את החנויות על פי הסכמי זיכיון. ההסכם הראשון נחתם בשנת 1990 והעניק למשיבה זכות בלעדית להפעיל חנות הומלי בקניון הנגב למשך שנתיים. ההסכם נחתם על ידי הצדדים ומובטח על ידי בעלי המניות של הומלי. הסכם שני נחתם בשנת 1995, אשר אפשר למשיבה להפעיל חנות נוספת באזור התעשייה עמק שרה. הסכם זה לא היה מובטח על ידי בעלי המניות של הומלי. היחסים בין הצדדים התדרדרו, מה שהוביל את הומלי לבטל את הסכם הזיכיון בשנת 1997. על ביטול זה ערערה המשיבה, שטענה כי הומלי ניסתה שלא כדין לסיים את ההסכם על מנת שתוכל להעביר את הזיכיון לצד אחר. בית משפט קמא הסכים עם המשיבה, והביא את הומלי ובעלי מניותיה להגיש ערעור. המשיב הגיש גם ערעור שכנגד, וערער על פסק דינו של בית המשפט בערכאה נמוכה יותר בעניין אחריותם האישית של המערערים. בית המשפט לערעורים פסק לטובת המערערים, בקובעו כי הומלי לא ביטלה שלא כדין את הסכם הזיכיון. עוד קבע בית המשפט כי הערבות עליה חתמו המערערים חלה רק על הסכם הזיכיון הראשוני ולא על הסכמים מאוחרים יותר. המשיב לא הביא כל ראיה לכך שהמערערים הסכימו להאריך את ערבותם להסכמים אחרים, וסעיף 5(ב) לחוק הערבות תמך בעמדה זו. עם זאת, יתר פסק דינו של בית משפט קמא, אשר פסק לטובת המשיב בכל יתר הסעיפים ודחה את תביעתה שכנגד של הומלי, נותר על כנו. המשיב חויב לשלם למערערים שכר טרחת עורך דין, ואילו יתר חלקי פסק הדין, לרבות דחיית התביעה שכנגד, נותרו על כנם.