עפ"ת 31176-02-23

תקציר

בסדר, להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, המתמקד בעקרונות משפטיים וחידושים, על בסיס הנתונים שהוצגו בלבד: **ניתוח משפטי של פסק דין בעפ"ת 31176-02-23 מדינת ישראל נ' לינדר** **1. מבוא והרקע להליך** פסק הדין עוסק בערעור שהוגש על ידי מדינת ישראל כנגד החלטת בית משפט השלום לתעבורה בעכו, אשר ביטל כתב אישום שהוגש כנגד המשיבה (צביה לינדר) מחמת התיישנות. כתב האישום ייחס למשיבה עבירה של נהיגה תוך שימוש בטלפון נייד, אשר בוצעה לכאורה ביום 8.11.2020. הרקע להליך מורכב מכמה שלבים: הגשת כתב אישום, בקשת המשיבה להארכת מועד להישפט (שנענתה), וטענת התיישנות שהעלתה המשיבה בטענה כי אינה הנהגת. **2. העיקרון המרכזי – פרשנות סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ")** הסוגיה המשפטית המרכזית בפסק דין זה נוגעת לפרשנותו של סעיף 225א לחסד"פ, שעוסק במועדי המצאה והגשה של כתבי אישום בעבירות קנס, ובפרט בעבירות תעבורה. הסעיף קובע מועדים שונים להגשת כתב אישום או המצאת הודעת תשלום קנס, בהתאם לנסיבות ביצוע העבירה ואופן תיעודה. * **סעיף 225א(א) לחסד"פ:** קובע מועד התיישנות כללי של שנה לרוב עבירות הקנס, אך מאריך אותו לשנתיים בעבירות תעבורה, אם בעל הרכב הוכיח שאינו אחראי לעבירה. * **סעיף 225א(א1) לחסד"פ:** קובע מועד התיישנות מקוצר של ארבעה חודשים (או שישה חודשים ברכב חדש) בעבירות תעבורה שהחשד לביצוען **מבוסס על צילום רכב** כאמור בסעיף 27א או 27א1 לפקודת התעבורה. * **סעיף 225א(א2) לחסד"פ:** קובע מנגנון התיישנות ייחודי, המתבסס על מועד הוכחת בעלות הרכב כי לא חלה עליו אחריות פלילית, אך מותנה במגבלות זמן. **3. הניתוח המשפטי והחידוש בפסק הדין** בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לערעורים, ביטל את החלטת בית משפט השלום, תוך קביעת אבחנה משפטית מהותית: * **הבחנה בין "חשד המבוסס על צילום רכב" לבין "חשד המבוסס גם על צילום רכב":** בית המשפט קבע כי סעיף 225א(א1) לחסד"פ, המחייב הגשת כתב אישום תוך שלושה חודשים (ארבעה חודשים במקרה זה, למעשה, בהתאם לסעיף), חל **רק** כאשר החשד לביצוע העבירה **מבוסס באופן בלעדי או עיקרי** על צילום הרכב. המקרה הנדון, לשיטת בית המשפט, אינו עונה על קריטריון זה. * **חשיבות עדות השוטר והראיות הנלוות:** בפסק הדין הודגש כי בעבירה שתועדה על ידי שוטר, אשר התבונן בעצמו בעבירה, ורק לאחר מכן תיעד אותה באמצעות המצלמה, וכן כתב מזכר מפורט, הראיה העיקרית אינה הצילום לבדו. השוטר, אשר קלט את העבירה בחושיו, והשתמש בצילום כראיה מחזקת, הוא עד מרכזי. עדותו, ולא רק הצילום, מהווה את הבסיס לחשד ולנטל ההוכחה. במקרה זה, השוטר זיהה את העבירה בעיניו, ורק לאחר מכן תיעד אותה במצלמה, תוך שהוא מוודא שהתיעוד משקף את שקלט בחושיו. * **אי-החלה של סעיפים 225א(א1) ו-225א(א2) לחסד"פ:** כפועל יוצא מהאבחנה הנ"ל, בית המשפט קבע כי לא חלים בענייננו המועדים המקוצרים הקבועים בסעיפים 225א(א1) ו-225א(א2) לחסד"פ. לפיכך, טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המשיבה, המבוססת על מועדים אלו, נדחתה. * **הסתמכות על פסיקה קודמת (עניין זמל והחלטות דיוניות):** בית המשפט התייחס לפסיקה קודמת, לרבות עפ"ת (מחוזי ירושלים) 40062-01-19 מדינת ישראל נ' זמל. בעוד שבעניין זמל נקבע כי צילום של שומר דרך (שאינו שוטר) אינו מהווה ראיה בלעדית, בית המשפט בענייננו הרחיב את ההיגיון ואת הנימוקים של פסק דין זה גם למקרים בהם הצילום נעשה על ידי שוטר, אך העדות הישירה והתצפית של השוטר אינם עומדים לדין. במקרה זה, בית המשפט סבר כי הנימוקים של עניין זמל, בדבר הצורך בעד ראיה שיעיד על נסיבות האירוע, יפים גם כאן, אך לצורך קביעת מועדי ההתיישנות הרלוונטיים, כאשר השוטר מזהה את העבירה בחושיו. כמו כן, בית המשפט התייחס להחלטות של בתי משפט דיוניים (כמו בתת"ע עכו) אשר שללו את תחולת סעיף 225א(א1) כאשר שוטר צילם עבירה ובמקביל מילא דו"ח ויכול להעיד. * **אבחנה מקרים בהם התצפית אינה ישירה:** בית המשפט הבחין בין תצפית ישירה של השוטר (כמו במקרה הנדון) לבין תצפית שאינה ישירה, כפי שנקבע בתת"ע (ת"א) 3672-03-22 מדינת ישראל נ' אבו רמדאן, שם השוטר צפה במכשיר טאבלט ולא בכביש באופן ישיר. במקרים כאלה, ייתכן שתחולת סעיף 225א(א1) עשויה להיבחן אחרת. * **הבעלות על הרכב והוכחת אי-אחריות (סעיף 27ב לפקודת התעבורה):** בית המשפט העלה ספק משפטי באשר לעמידת המשיבה בתנאי סעיף 225א(א2) לחסד"פ, הנוגע להוכחה כי לא חלה עליה אחריות פלילית. אמנם, הוגשה בקשה להארכת מועד להישפט המבוססת על העברת החזקה לבתה, אך כתב האישום הוגש כנגד המשיבה עצמה, ולא הוכח כי בוצעה הסבה פורמלית. בית המשפט סבר כי ייתכן שהמשיבה לא עמדה במלוא נטל ההוכחה לכך שאינה אחראית לעבירה. **4. חידושים ומשמעות פסק הדין** * **הגדרת "חשד המבוסס על צילום רכב":** פסק הדין מחדד את הפרשנות של "חשד המבוסס על צילום רכב" ככזה שבו הצילום מהווה את הראיה העיקרית או הבלעדית. כאשר ישנן ראיות נוספות, כגון זיהוי ישיר על ידי שוטר, ותיעוד מפורט על ידו, המצביע על ראיית תביעה מרכזית, יש לבחון את מועדי ההתיישנות בהתאם. * **המשקל לעדות השוטר כראיה יסודית:** פסק הדין מדגיש את החשיבות המרכזית של עדות השוטר, אשר קלט את העבירה בחושיו, גם כאשר נעזר באמצעים טכנולוגיים. הצילום נתפס כראיה מחזקת, אך עדות השוטר היא היסוד לנטל ההוכחה, וזהו ההבדל שעשוי להשפיע על מועדי ההתיישנות. * **אבחנה דינמית בין מקרים:** פסק הדין מדגים את הצורך באבחנה מדוקדקת של נסיבות כל מקרה ומקרה, ובפרט את אופי הראיה שעל בסיסה נטען לביצוע העבירה. ההבחנה בין תיעוד בלעדי באמצעות צילום לבין תיעוד הכולל זיהוי ישיר של השוטר, משפיעה על החלת מועדי התיישנות מקוצרים. * **השפעת היחסים בין בעל הרכב לנהג:** פסק הדין מעלה נקודה חשובה לגבי עמידת בעל הרכב בנטל הוכחת אי-אחריותו, וכיצד הדבר עשוי להשפיע על תחולת סעיפי התיישנות ספציפיים. **5. סיכום** בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, תוך ביטול החלטת בית משפט השלום, בקובעו כי המועדים המקוצרים להתיישנות הקבועים בסעיפים 225א(א1) ו-225א(א2) לחסד"פ אינם חלים בענייננו. זאת, מכיוון שהחשד לביצוע העבירה לא התבסס באופן בלעדי על צילום הרכב, אלא נתמך גם בזיהוי ישיר של השוטר, אשר קלט את העבירה בחושיו ותיעד אותה. כתוצאה מכך, הוחלף המועד הקצר יותר במועד ההתיישנות הכללי יותר הקבוע בסעיף 225א(א) לחסד"פ, וההליך הוחזר לבית משפט השלום להמשך דיון.