בג"צ 7157/95

תקציר

דעת הרוב, שנכתבה על ידי הנשיא ברק, קבעה כי יש לאפשר לעותר, שמונה לתפקיד בכיר בשירות המדינה תוך הישארות ברשימת מועמדים לכנסת, לכהן בכנסת. לפי ברק, ניתן לפרש באופן סביר את ההוראות הרלוונטיות בחוק יסוד: הכנסת כך שהאיסור על כפל תפקידים חל רק לפני הבחירות. תכלית החוק תמכה בפרשנות זו, וכך גם מיקומן של ההוראות הרלוונטיות בחוק היסוד. יתר על כן, הזכות לבחור ולהיבחר, אף שאינה מוחלטת, גברה במקרה זה על הצורך לקיים שירות ציבורי א-פוליטי. השופט גולדברג חלק על כך, בקובעו כי לשון החוק, תכליתו וסכנת הפוליטיזציה של שירות המדינה מצביעות כולן על כך שהעותר אינו יכול לכהן בו זמנית בשני התפקידים. גם השופט זמיר התנגד. הוא הסכים כי לשון החוק צריכה להיות נקודת המוצא של הפרשנות, אך קבע כי במקרה זה היא אוסרת בבירור את התפקידים הכפולים הנדונים. יתר על כן, לדעתו תכלית החוק תמכה בפרשנות זו, והזכות לבחור ולהיבחר לא נפגעה באופן משמעותי במקרה זה. השופט חשין הסכים עם המסקנה כי יש לדחות את העתירה, אך דעתו באשר לטעמים לכך הייתה שונה מזו של גולדברג וזמיר. לדברי חשין, המונח "מועמד" התייחס רק למועמד לפני הבחירות. השופטת בך הייתה שותפה למסקנתם של הנשיא ברק ושל רוב חברי ההרכב, אך נימוקיה היו שונים. היא קבעה כי מועמדים שלא נבחרו נותרו "מועמדים" גם לאחר הבחירות, אך האיסור על כפל תפקידים במקרה זה היה הצהרתי בלבד, ולא נכנס לתוקף עד שהמועמדות הפכה למעשית. מאחר שמועמדותה של העותרת הייתה תיאורטית בעת מינויה לתפקיד בשירות המדינה, היא לא נדרשה להתפטר מתפקיד זה כדי להיות מושבעת כחברת כנסת. לבסוף ציין השופט בך כי בתקנות שירות המדינה קיימת הוראה האוסרת על מינוי אנשים במצבו של העותר לתפקידים בכירים בשירות המדינה, ולא ראה סיבה שלא לקיים הוראה זו.