בג"צ 3353/18

תקציר

פסק הדין מתמקד בפרשנות המונח "תושב ישראל" בסעיף 8 לחוק האזרחות, שלא נבחן באופן ממצה בפסיקה קודמת. פסק הדין דן בהיבטים פרשניים של המושג, בהתחשב בלשון החוק, בכוונת המחוקק ובתכליתו האובייקטיבית. מבחינה היסטורית, דרישת התושבות לא הייתה בחוק המקורי משנת 1952, אלא הונהגה בתיקון משנת 1968 כדי להבטיח קשר בין הקטין למדינה, תוך התאמת מעמדו של הילד לזה של ההורה המתאזרח כדי למנוע פירוד משפחתי. התכליות הסובייקטיביות והאובייקטיביות של החוק מדגישות שתיהן שמירה על אחדות המשפחה והגנה על טובת הילדים. בית המשפט אינו מוצא הצדקה להבחין בין קטינים שנשללה מהם רישיון ישיבה מכוח חוק הכניסה לישראל לבין כאלה שמעמדם אינו מוסדר, תוך הדגשת הצורך בקשר חזק למדינה ולא במעמד פורמלי. במקרה הנדון, נשללה אזרחותה של קטינה בשם אמונה, שנולדה וגדלה בישראל, משום שאביה, פיליפ, לא דיווח על לידתה במועד. בית המשפט מכיר במחדליה של פיליפ, אך טוען כי שלילת אזרחותה של אמונה סותרת את תכלית החוק ומענישה אותה שלא בצדק על טעויותיו של אביה. לפיכך, בית המשפט מורה להעניק לאמונה אזרחות ישראלית, תוך שימת דגש על הגנה על חיי המשפחה והשתלבות בחברה הישראלית. בסופו של דבר, פסק הדין מתיישב עם פרשנותו של השופט נ' סולברג, שנתמך פה אחד על ידי שופטים אחרים, במטרה להגשים את התכליות הספציפיות של חוק האזרחות ולהבטיח שקטינים כמו אמונה יקבלו אזרחות כאשר הם מפגינים זיקה ברורה וחזקה לישראל.