ע"א 130/77

תקציר

במקרה הנדון, נתן השופט שמגר פסק דין בעניין ערעור וערעור שכנגד הקשורים לצוואתו השנויה במחלוקת של המנוח יהודה עוזרי. תחילה אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו צו ירושה המעניק חלקים שווים לאשתו של עוזרי, שמחה, ולבנו המאומץ, יצחק. לאחר מותו של שמחה, עברה ירושת היה"מ ליצחק. עם זאת, שמעון עוזרי, קרוב משפחה, הגיש מאוחר יותר צוואה מיום 20 בספטמבר 1965, לפיה יהודה התכוון שעיזבונו יעבור לשמחה ועם פטירתה לשמעון. זה יכלול גם הוראות לצדקה והקצבות קטנות ליצחק. יצחק ביקש לפסול צוואה זו, ואילו שמעון ביקש לבטל צווי ירושה קודמים. במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי, ההתמקדות הייתה בעיקר באמיתות חתימתו של יהודה, כאשר יצחק הזניח את הטענות בדבר השפעה בלתי הוגנת והסכמה מוטעית. עדויותיהם של שני גרפולוגים, שהטילו ספק באמיתות הצוואה, נתקלו בהתנגדות מצד עדי ראייה שטענו כי ראו את יהודה חותם על הצוואה. בית המשפט העדיף את עדותם של עדי הראייה על פני הגרפולוגים בשל חוסר הוודאות לגבי הדיוק המדעי של הגרפולוגיה. למרות הספקות לגבי השיהוי הממושך של שמעון בחשיפת הצוואה, שיכול היה לרמוז על כוונת זדון, בית המשפט לא מצא ראיות ממשיות להשפעה בלתי הוגנת או לחוסר הבנה מצד יהודה. לפיכך אישרה ערכאת הערעור את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, ודחתה הן את ערעורו של יצחק והן את ערעורו הנגדי של שמעון; כל צד נשא בהוצאותיו, והסכמות פרוצדורליות מנעו הרחבת טיעונים במהלך הערעור.