בג"צ 117/81

תקציר

החלטת בית המשפט לערעורים במקרה זה תלויה בשני עקרונות משפטיים עיקריים: חובת הגילוי בבקשות *במעמד צד אחד* ומושג ה"חפות" בהצגת עניינו של בעל דין בפני בית המשפט. * **חובת גילוי בבקשות *במעמד צד אחד**: בית המשפט קבע בתוקף כי מבקש סעד מבית המשפט בהליך *במעמד צד אחד* (כאשר רק צד אחד נוכח) נושא בחובה מחמירה לחשוף את כל העובדות המהותיות העשויות להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט. עיקרון זה חיוני לשמירה על שלמות ההליך השיפוטי, שכן בית המשפט מסתמך על הצגה מלאה וכנה של עובדות על ידי המבקש בעת מתן סעד ראשוני, לעתים קרובות דחוף, ללא נוכחות הצד שכנגד. אי גילוי מידע רלוונטי אינו רק מחדל אלא הפרה של חובה בסיסית זו. * **"חפות" כתנאי מוקדם לסעד**: קביעת בית המשפט כי הוא "לא השתכנע בחפותה" מצביעה על חידוש משפטי או לפחות על דגש חזק על כנות ותום הלב של בעל הדין בהתנהלותו מול בית המשפט. משמעות הדבר היא שכאשר צד מבקש שיקול דעת חיובי, כגון הוצאת צו ביניים, עליו להציג תמונה של העובדות שאינה מטעה או שמשמיטה במכוון הקשר מכריע. בית המשפט רואה בעיוות עובדות, גם אם הוא ממוסגר כתמונה "תמימה", כמערער את טענת המבקש ליחס הוגן. ההפניה לבג"ץ 204/81 בן נעים נ' המפקח הכללי של המשטרה מצביעה על הבנה שיפוטית קיימת לפיה חוסר חפותו של העותר או אי גילוי עובדות רלוונטיות יכולים להוות עילה לדחיית עתירתו. יישומם המעשי של עקרונות אלה הביא לדחיית תביעת העותר. בית המשפט מצא כי העותרת לא הייתה כנה בעתירתה, במיוחד בכל הנוגע להשתלשלות האירועים שהובילה לדרישה לערבות בנקאית. טענת העותר בדבר דרישה "פתאומית" הופרכה על ידי ראיות של התכתבויות קודמות המפרטות תלונות נגד העותר. יתר על כן, בית המשפט לא היה מודע למכתב של העותר למשרד התיירות המצביע על הצגה קרובה של ערבות בנקאית. השמטה מכוונת זו של מידע בעל פוטנציאל קריטי פירושה שהעותר לא עמד בסטנדרט הגילוי הגבוה הנדרש לבקשות *במעמד צד אחד*, ובאופן קריטי, לא הצליח לשכנע את בית המשפט ביושר הבסיסי שלו בבקשתו. לפיכך, ביטל בית המשפט את הצו המותנה שניתן קודם לכן ודחה את העתירה, תוך שהוא מחייב את העותר בתשלום הוצאות.