ע"פ 6681/23

תקציר

הכרעת הדין עוסקת בתיק משפטי מורכב הנוגע למשיב, עבריין מין מורשע, שזוכה מאשמת אונס על ידי בית משפט קמא, החלטה עליה ערערה המדינה. למרות עברו של המשיב בשקרים ובהפרת צווי פיקוח, הוא זוכה בהחלטה פה אחד של שלושה שופטים. ערכאת הערעור עמדה בפני האתגר האם להפוך את החלטת בית המשפט קמא, תוך הכרה במשוכה הגבוהה של ביטול זיכוי על יסוד קביעות עובדתיות והתרשמות הערכאה הנמוכה יותר ממהימנות עדים. המדינה המערערת טענה כי שגה בית משפט קמא בכך שלא שקל כראוי את המובלעת הראייתית הייחודית החלה על נפגעי עבירות מין וטעה בכך שהשתמש באופן שגוי בהנמקה הגיונית כדי לשלול את עדויותיה של הקורבן, אישה מבוגרת. בית משפט קמא הטיל ספק בהתנהגותה של הקורבן לאחר התקיפה וציין סתירות בעדותה, ומצא כי אלה אינן מתיישבות עם מי שעברה עבירת מין אלימה. פסק דינו של ערכאת הערעור הדגיש את הקשיים הקיימים במשפט הפלילי בכל הנוגע לערעורים על זיכוי ועמד על עקרונות אי-ההתערבות. בעוד שבית משפט קמא התמקד במה שהוא תפס כחוסר עקביות והתנהגויות בלתי סבירות מצד המתלוננת, והציע הסברים חלופיים לפגיעותיה, פסק הדין בערעור קרא להערכה מחודשת המבוססת על מכלול הראיות, לרבות ראיות אובייקטיביות לפגיעה ושיחות מוקלטות. דעה חולקת טענה להשארת פסק הדין המקורי, תוך הדגשת התרשמותו הישירה של בית משפט קמא מן העדים. עם זאת, דעת הרוב מצאה עילה מספקת להתערבות, ובסופו של דבר החליטה לבטל את זיכויו של המשיב, תוך שהיא מצביעה על כך שבית משפט קמא טעה ביישום עקרונות ראייתיים ונותן משקל מופרז לחוסר עקביות שולי ביחס לראיות מהותיות לאונס. הדבר הוביל לפיצול דעות בפסק הדין בערעור, שהמחיש את האתגרים באיזון בין הקפדה משפטית לעשיית צדק עם נפגעי עבירות מין.