דב"ע ל/10 - 3

תקציר

המערער, שרברב שהועסק על ידי הקבלן המשיב, סירב לבצע עבודות חפירה שהוטלו עליו, בנימוק שאין זו חובתו המקצועית. אירוע זה הוביל לשורה של אירועים שהגיעו לשיאם בעזיבתו של המערער את העבודה. השאלה שעמדה בפני בית הדין הייתה האם המערער פוטר או התפטר, ואם פוטר, האם הנסיבות מצדיקות שלילת פיצויי פיטורים. בית הדין האזורי בתל אביב פסק תחילה לטובת המערער, והגיע למסקנה כי הוא פוטר וזכאי לפיצויי פיטורים. שני הצדדים ערערו לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי קביעתו של בית הדין האזורי כי המערערת פוטרה היא סבירה ואין לבטלה. עם זאת, השופטים מצאו את פרשנותו של בית הדין האזורי להסכם הקיבוצי בנוגע לעבירות משמעת ואת שלילת פיצויי הפיטורים כתוצאה מכך כקשה מדי. דעת הרוב קבעה כי אמנם סירובו של המערער לבצע את המשימה שהוטלה עליו מהווה הפרת משמעת, אך אין מדובר בעבירה חמורה דיה כדי להצדיק את ההליך המשמעתי החמור ביותר. לפיכך קבע בית הדין הארצי לעבודה כי המערער אכן פוטר, אך הוא זכאי לפיצויי פיטורים, אם כי לא במקום הודעה מוקדמת. מאחר שהמערער עבד במשך חמש שנים, חושבו פיצויי הפיטורים שלו לפי 25 ל"י ליום, ובסך הכל 1,500 ל"י. המשיב חויב לשלם סכום זה, בצירוף ריבית, ולכסות את שכר טרחת עורך דינו של המערער בשתי הערכאות. דעת המיעוט חלקה על מסקנת הרוב כי המערער נדחה, וסברה כי הראיות אינן תומכות במעשה פיטורים מובהק. עם זאת, בשתי הדעות הוסכם כי המערערת אינה זכאית לפיצויי פיטורים.