עת"מ 39647-02-11

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת למאות עתירות ובקשות מקלט שהוגשו לאחרונה בישראל, רובן כחסרות תוחלת. השופטת מדגישה את הצורך להבחין בין מצוקה אמיתית לבין ניסיונות לנצל את הליך המקלט להארכת שהייה במדינה מטעמים כלכליים. פסק הדין מתייחס להיבטים המשפטיים המשותפים לעתירות אלה, ובפרט ליישום נוהל מקלט חדש. הנוהל הישן, שהיה בתוקף עד ינואר 2011, כלל סינון ראשוני של נציבות האו"ם לפליטים, ולאחר מכן טיפול נוסף ושהות זמנית של המבקש. הנוהל החדש מציג כללים נוקשים יותר, כולל מגבלה של שנה להגשת בקשות מקלט ואפשרות לדחייה מיידית לאחר ראיון בסיסי. השופט קובע כי ניתן להחיל את הנוהל החדש על כל הבקשות שטרם הוכרעו, לרבות אלה שהוגשו לפני יישומו. הם מדגישים כי גם לפי הנוהל הישן ניתן היה לדחות בקשות על הסף. השופט דן גם בהגנות המשפטיות המוקנות למבקשי מקלט ובעקרון אי-ההחזרה, הקובע כי אין לגרש אדם למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו. הם מבהירים כי הגנה זו חלה על כל רשויות השלטון ואינה מוגבלת לפליטים כהגדרתם באמנה. באשר לעותר, אזרח תאילנדי ששהה בישראל שלא כדין לאחר שאשרת העבודה שלו פגה, השופט מחליט כי יש לדחות את עתירתו ללא דיון. הם רואים בתיק שלו ריק וניסיון להאריך את שהותו מסיבות כלכליות, שכן אין ראיות לסכנת חיים עם שובו לתאילנד. השופט מציין כי טענת העותר לוקה בחסר ספציפיות ודומה לעתירות אחרות שהגיש אותו עורך דין, דבר המטיל ספק במהימנותה. ההחלטה מדגישה כי טענת מסוכנות כללית ועמומה אינה מספיקה להתערבות משפטית וכי לעותר היה די והותר זמן לארגן את עזיבתו. השופט מגיע למסקנה כי אין מקום ליתן צו ביניים, כלומר ניתן לגרש את העותר לפני דחיית העתירה באופן רשמי.