דב"ע לד/66 - 3

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך עבודה בין הדסה לאחד מעובדיה. העובד טען כי קיים הסכם בוררות שיש לקיימו, אך חוקת העבודה והמכתבים המקבילים המוזכרים בתיק מצביעים אחרת. סעיפי הבוררות בחוקת העבודה מתייחסים לבוררות לפי חוקי הבוררות, ובעוד שבמכתב מאוגוסט 1969 מוזכרת "בוררות במשרד העבודה", אין בכך כדי להצביע בהכרח על הליך בוררות לפי החוק ליישוב סכסוכי עבודה. במקרה זה, סביר יותר להניח כי הכוונה הייתה שבורר יחיד – כאמור בחוקת העבודה – יפקח על הבוררות, ולא בורר שמונה לפי חוק יישוב סכסוכי עבודה. "הסכם בוררות" אכן קיים בין הדסה לבין ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל, וכפועל יוצא מהווה חלק מהחוזה האישי של העובד. עם זאת, הסכם הבוררות הוא בין הדסה לבין ההסתדרות, ומאחר שאין מחלוקת בין שני הצדדים בנוגע לפיטורים, ההסתדרות אינה מחויבת לבוררות עם הדסה בניגוד לרצונו של העובד. זכויות העובדים במקרה זה מותנות בהחלטת ההסתדרות, ואין להם זכות לדרוש בוררות אם ההסתדרות אינה מסכימה לכך. מערכת היחסים בין הדסה לעובדיה היא קולקטיבית באופיה, וההסתדרות מייצגת את כל העובדים ולא כל אחד בנפרד. החובות שההסתדרות חבה כלפי העובד הן בתחום הייצוג של כלל העובדים, והיא אינה כפופה לחוק השליחות, המסדיר את זכויות הפרט. במקרה זה, אין אינדיקציה לכך שההסתדרות התרשלה בעניינו של העובד, ולכן הערעור - שביקש לחייב בוררות - נדחה.