עמ"ש 4194-10-17

תקציר

ערכאת הערעור בחנה את הערעור בו ערערה המערערת, א', על ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא ועל הערכות המהימנות הנוגעות לרישוי המגורים של ר' וס' בדירתו של א'. בית משפט קמא קבע כי א' העניקה לר' ולש' רישיון לגור ללא דמי שכירות לתקופה בלתי מוגבלת, ור' סברה כי תוכל להתגורר בו לכל ימי חייה, תוך השקעה מינימלית בלבד בתחזוקתו. ערכאת הערעור הדגישה את העיקרון הקבוע בדבר התערבות מוגבלת בממצאים עובדתיים אלא אם נפלה טעות מהותית על ידי בית משפט קמא. בערעורו של א' לא הוצגו עילות חריגות המצדיקות התערבות, ועל כן נדחו נקודות אלה. כמו כן, ערכאת הערעור בחנה את היקף היתר המגורים שניתן לר' והתלבטה בשאלה האם חייבים בפיצויים בעקבות ביטול הרישיון. היא קבעה כי על פי תקדים בית המשפט העליון, הפיצוי בגין ביטול רישיון כזה מוגבל להשקעות מוכחות שהשבחו את הנכס, כאן בסך 15,000 ₪, בניגוד לפיצוי הרחב יותר של בית משפט קמא שהתייחס להשקעות שלא הוכחו. בית המשפט עסק גם בהיבטים שיפוטיים, וקבע כי לבית המשפט לענייני משפחה יש סמכות לגבי שכר טרחה על בסיס התנהלות פרוצדורלית ועיתוי של תביעות שיפוטיות, תוך שהוא דוחה את טענתו המאוחרת של ס' כי לבית הדין השרעי יש סמכות. ר' נדרשה לפנות את הדירה בתוך 90 יום, כאשר יתרת דמי השימוש שלה נדחתה עד להסדרת דמי הסעיף. בנוסף, העלה השופט שרעבי סעד אפשרי באמצעות התאמות איזון משאבים לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, אשר יוכל לתת מענה לפערים הכספיים הנובעים מהסתמכות על הבטחותיו של א', אם כי בהצעה זו הומלץ שלא להשתמש ביישומים רחבים או כלליים. בסופו של דבר, היה על כל צד לשאת בהוצאותיו, בעקבות קבלתם החלקית של שני הערעורים, כפי שנפסק על ידי השופטים יוסי, שרעבי ואלון.