ע"א 9610/01

תקציר

עניינו של פסק הדין הנדון בסיווגה של החלטה שניתנה על ידי בית משפט קמא, הסובב סביב ההבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת, כמפורט בחוק בתי המשפט. הגורמים הקובעים, על פי תקדימי העבר, הם האם ההחלטה מסיימת את הדיון ומסדירה את התיק, ומהות הסעד שניתן. אם החלטה מסיימת את הדיון ו'סוגרת את התיק', היא נחשבת לפסק דין, ובעל דין שקופח יכול לערער, ואילו החלטה שאינה מסיימת את הדיון באופן פורמלי מסווגת כ'החלטה אחרת'. במקרה הנוכחי, החלטת בית משפט קמא נחשבת לפסק דין, שכן היא מהווה הכרעה סופית בתביעות נגד דגן, הדוחה אותן לחלוטין ובכך מסתיימת ההכרעה בעניין סעד של אחד הצדדים. זאת ועוד, ההחלטה מעניקה גם סעד הצהרתי, החורג מעבר לקביעת מנגנון לסעד כספי בלבד, שכן הוא מבטיח שהתנהלותם העתידית של הנתבעים תעמוד בבקשות המשיב. תבליט זה הוא עצמאי וסופי באופיו. לפיכך, הערעורים על החלטת בית משפט קמא במחלוקות פרשניות הנוגעות להסכם שכר טרחה מסווגים כערעורים על פסק דין, והבקשות לדחיית הערעורים נדחות. בנוסף, הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד ברע"א 117/02 מתקבלת, ואילו הבקשה ברע"א 920/02 מתייתרת בעקבות דחיית הדחייה על הסף ולכן נמחקת. המשיב נדרש לשאת בהוצאותיו של כל מערער בבקשות לסילוק על הסף, בסך 2,500 ₪, כולל מע"מ, הצמדה והפרשי ריבית.