רע"ב 2112/09

תקציר

במקרה זה, ביקש המבקש רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שביטלה את החלטת ועדת השחרורים להעניק לו שחרור מוקדם. המבקש הורשע באונס קטינה ונידון לארבע וחצי שנות מאסר בעקבות הסדר טיעון, שבית המשפט הכיר בו כמיטיב. הוא פעל לשחרור מוקדם לפי חוק שחרור מותנה ממאסר. בתחילה דחתה ועדת השחרורים את בקשתו לשחרור מוקדם, בנימוק של חשש למסוכנותו. עם זאת, לאחר דיונים נוספים והצגת תוכנית שיקום על ידי הפסיכולוגית ד"ר שני, הוועדה שקלה מחדש והחליטה בעד שחרור מוקדם. על החלטה זו ערער היועץ המשפטי לממשלה, שטען כי החלטת הוועדה התבססה באופן בלתי סביר על חוות דעתו של ד"ר שני בלבד, נוכח הכחשתו של המבקש את פשעו ותפיסתו כחוסר אחריות. בית המשפט המחוזי הסכים עם הערכה זו, וקבע כי החלטת ועדת השחרורים אינה סבירה ודינה להתבטל. לאחר מכן ערער המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטען כי החלטת ועדת השחרורים הייתה מוצדקת וכי לא נשקפת סכנה לשלום הציבור. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי אין סיבה משפטית או ציבורית לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך הדגשת הסיכון המתון של המבקש לחזרה לפשע והיעדר מיצוי דין. בנוסף, הודגש כי ועדת השחרורים לא צריכה לשחרר את מי שמכחיש את פשעיו ומפרש את מעשיו באופן שגוי. בית המשפט הדגיש כי החלטות שחרור על תנאי נתונות לשיקול דעתה של ועדת השחרורים, והתערבות של ערכאה גבוהה יותר מתבקשת רק אם קיימת סטייה משמעותית מהסבירות. לסיכום, הונחה המבקש להמשיך ולרצות את עונשו, תוך התחשבות בעתידו בשילובו בתכנית טיפולית למניעת רצידיביזם.