ב"ל 58417-12-22

תקציר

להלן ניתוח משפטי של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס על המידע שנמסר בלבד: **רקע עובדתי:** התובע, יוסף בן עטיה, נהג משאית ומפעיל מנוף, הגיש תביעה להכרה בפגיעה בידיים כפגיעה בעבודה. לטענתו, עבודתו לאורך שנים בחברת "אמניר תעשיות מחזור בע"מ" כללה הפעלת כוח ועומס רב על כפות ידיו, כגון הרמת שקי נייר כבדים (30-50 ק"ג), קשירתם, פתיחת דלתות מתכת כבדות של מיכלי נייר בעזרת ראצ'ט, והפעלת מכונות רוטטות (מגרסה ניידת, משאית רם-סע). התובע עבד בתפקידים שונים משנת 1999 עד 2021. **הטענה המשפטית המרכזית:** התובע טוען כי הפגיעה בידיו נגרמה כתוצאה מ"מיקרוטראומה" – פגיעה מצטברת הנובעת מתנועות חוזרות ונשנות ו/או עבודה עם כלים רוטטים, המהווה פגיעת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי. **עמדת הנתבע (המוסד לביטוח לאומי):** הנתבע טען כי התובע לא הוכיח את התשתית העובדתית הנדרשת להכרה בפגיעתו. לטענתו, התובע עבד בתפקידים שונים, לא תמיד כנהג בלבד, לא הוכיח סדר יום קבוע, חלק מהעבודה בוצעה על ידי עובדים אחרים, לא הוכח משקל השקים או כמותם, והשימוש בכלים רוטטים היה מוגבל ולא הוכח בהיקף מספיק. **החלטת בית הדין והניתוח המשפטי:** 1. **עקרון הנטל הראייתי:** בית הדין קבע כי נטל ההוכחה מוטל על התובע להוכיח את קיומה של תשתית עובדתית המצדיקה הכרה בפגיעתו כפגיעת עבודה. הנשיאה הדס יהלום, יחד עם נציגי הציבור, הדגישו כי "התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו". 2. **ההלכה הנוהגת בעניין מיקרוטראומה:** בית הדין הסתמך על הלכת המקרוטראומה, כפי שפורטה בעניין עב"ל (ארצי) 53896-05-22 עדי אביטל נ' המל"ל. ההלכה מחייבת שלושה שלבים, כאשר השלב הראשון והמהותי הוא **קיומה של תשתית עובדתית של ביצוע תנועות חוזרות ונשנות**. 3. **ניתוח עבודת התובע לעניין תנועות חוזרות ונשנות:** * **הרמת שקים:** בית הדין קבע כי לא הוכח משקלם המדויק של השקים ולא כמותם. בנוסף, לא הוכח באופן ספציפי כמה שקים הרים התובע *אישית* ביום עבודה. צוין כי בחלק מהתקופות עבד כחלק מצוות, או שהיה לו עוזר, כך שלא ניתן לייחס את כל פעולות ההרמה אליו באופן בלעדי. גם במקרים בהם הרמת השקים תוארה כקשה, נדרשה הוכחה של היקף ומשקל מדויקים. * **קשירת שקים:** גם בעניין זה, בית הדין קבע שלא הוכח אופן הקשירה, כמות השקים שקשר התובע, וכי חלק מהעבודה נעשתה במשותף. * **פתיחת שקים/דלתות:** ביחס לפתיחת דלתות המשאית באמצעות ראצ'ט, בית הדין ציין שזהו אינו כלי רוטט, ולא הוכח היקף השימוש בזמן. * **הבחנה בין פעולות לתנועות:** בית הדין ציטט את עניין שבח ועניין יניפיליז, לפיהן, על מנת שתקום תשתית למיקרוטראומה, יש להראות **תנועות** חוזרות ונשנות, ולא רק **פעולות** מורכבות המורכבות מסדרת תנועות מגוונות. במקרה זה, התקשה בית הדין לבודד את התנועות החוזרות הספציפיות שבוצעו על ידי התובע. 4. **ניתוח עבודת התובע לעניין כלים רוטטים:** * **עבודה רוטטת (מגרסה, משאית):** בית הדין נדרש לסוגיה המורכבת של הוכחת עבודה עם כלים רוטטים, נוכח הקשיים הראייתיים המובנים, כפי שעולה מעניין ישעיהו. עם זאת, גם בעניין זה, קבע בית הדין שלא הוכח ההיקף הנדרש. לגבי הפעלת מגרסה, לא הוכח האם התובע הפעיל אותה אישית, או שמא היה זה עוזרו. לגבי משאית רם-סע, נטען כי פליטת הרטט הייתה חזקה, אך לא פורט סוג המשאית, שנת ייצורה, או אופי הנסיעות (למשל, האם היו בדרכים לא סלולות). * **הקושי הראייתי לעומת הצורך בהוכחה:** בית הדין הכיר בקושי להוכיח היקף עבודה עם כלים רוטטים (כפי שצוין בעניין ישעיהו), אך הדגיש כי עדיין נדרשת "הערכה מבוססת על אדנים ראייתיים סבירים" (כפי שצוין בעניין סלמאן). במקרה זה, לא הוכח באופן מספק היקף העבודה עם כלים רוטטים. 5. **הבחנה בין תפקידים שונים:** בית הדין הדגיש את העובדה שהתובע מילא תפקידים שונים לאורך השנים, וגם בתוך כל תפקיד, תדירות התנועות החוזרות ואופי העבודה השתנו. הדבר מנע מבית הדין לקבוע קיומה של תשתית עובדתית אחידה ורציפה של תנועות חוזרות. 6. **היבט חדשני (או הדגשה של היבט קיים):** אף שהמקרה עוסק בתביעת מיקרוטראומה קלאסית, פסק הדין מדגיש את **החשיבות הקריטית של פירוט עובדתי מדויק ומספק** מצד התובע. כאשר הנטל מוטל על התובע, ונדרשת הוכחת תנועות חוזרות, משקלים, תדירות, והיקף שימוש בכלים, ללא פירוט זה, התביעה תידחה. בית הדין הדגיש כי אין להסתפק בתיאורים כלליים או בהערכות גסות, אלא נדרשת הבנייה עובדתית מוצקה. 7. **מסקנה:** בית הדין קבע כי לא הוכחה "תשתית עובדתית המאפשרת למנות מומחה לבחינת הקשר הסיבתי". משמעות הדבר היא שהשלב הראשון והבסיסי ביותר בהלכת המקרוטראומה – הוכחת עבודה הגורמת לתנועות חוזרות או שימוש בכלים רוטטים באופן מהותי – לא הוכח. ללא תשתית זו, לא ניתן להתקדם לשלבים הבאים של הוכחת הקשר הסיבתי בין העבודה לנזק. **לסיכום:** פסק הדין מדגיש את עקרון הנטל הראייתי המוטל על התובע בתביעות מיקרוטראומה. בית הדין נקט בגישה מחמירה בדרישתו לפירוט עובדתי מדויק באשר למשקלים, תדירות, היקף השימוש בכלים, והאופי האינדיבידואלי של העבודה. הדבר מבהיר כי גם כאשר מדובר בעבודות פיזיות קשות, נדרשת הוכחה משפטית של הגורמים הרלוונטיים על מנת שהפגיעה תוכר כפגיעת עבודה. חוסר בראיות קונקרטיות, כגון תצהירים ללא אסמכתאות, הערכות גסות, ועבודה משותפת עם אחרים, הובילו לדחיית התביעה.