תמ"ש 6770-01-11

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הזכויות במשק חקלאי שבבעלות אדם שנפטר, י.א., והאם זכויות אלה מועברות על פי צוואתו או באמצעות דיני ירושה. ההיבט המרכזי הוא שהמשק אינו נחשב לחלק מעיזבונו של י.א., בשל אופי זכויותיו בנכס, המוגדרות כ"אופציונליות" או מעין קנייניות. זכויות אלה, על פי החוזה הדו-צדדי המסדיר את החווה, אינן עוברות ליורשים אלא כפופות לתנאים ספציפיים. החוזה קובע כי אם לי.א. אין בן זוג, הזכויות עוברות לילד בעל יכולת, או, אם הוא מכוון בצוואתו, ליחיד יחיד, כל עוד הוא אינו מפצל את היחידה הכלכלית. בית המשפט בוחן שלוש פרשנויות אפשריות להוראות החוזה ולנסיבות: האחת מתייחסת רק לבת הביולוגית (התובעת), השנייה מתייחסת הן לתובעת והן לנתבעת (בתו הלא ביולוגית של י.א.) כבנות, והשלישית הרואה בנכד (הנתבע מס' 2) את המקבל החוקי של הזכויות. השופט מצדד באחרון וקובע כי יש לתת משקל מועדף לרצונו של המנוח, במיוחד אם הוא אינו סותר את עקרונות החוזה הדו-צדדי. מכיוון שיש צוואה קודמת שמייעדת את הנכד כמקבל הזכויות, והיא לא בוטלה, השופט פוסק שהזכויות צריכות לעבור לנכד. עם זאת, עד להסדרת עניין הצוואה הקודמת, בית המשפט אינו יכול לקבוע באופן סופי מי מקבל הזכויות החקלאיות החוקי. לפיכך, השופטת מקבלת את העתירה הראשונה, ומאשרת כי הזכויות החקלאיות אינן חלק מעיזבונו של י.א., אך נמנעת מלהכריע בין התובע לבין הנכד עד לבירור מעמדה של הצוואה.