ב"ל 54012-03-19

תקציר

התובע, מר עומר זייד, ערער על החלטת המוסד לביטוח לאומי (הנתבע) לדחות את תביעתו לקצבת נכות כללית. הנאשם טען כי חוסר יכולתו של זייד להתפרנס לא נבע מהיותו תושב ישראל. בית המשפט פסק לטובת הנאשם. זייד טען כי מרכז חייו הוא בישראל, וכי הוא חי בה באופן חוקי עם משפחתו מאז נישואיו. עוד טען כי חלה במחלת לב ועבר ניתוחים בשנים 2005 ו-2016 ונקבע לו שיעור נכות של 100% בשנת 2018. זייד טען כי החלטתו של הנאשם הייתה פגומה ולא שוויונית, שכן כיום הוא אינו מסוגל לעבוד ואין לו מקור הכנסה. הנתבע טען כי זייד אינו זכאי לקצבה לפי סעיף 196(א) לחוק הביטוח הלאומי, שכן נכותו אירעה לפני שהוכר כתושב ישראל. על פי החוק, מעמד התושבות של זייד, טרם קבלת אשרת שהייה ארעית באוקטובר 2016, היה של "מבקר" ולא של תושב קבע או ארעי. לפיכך, טען הנתבע, אי יכולתו של זייד להתפרנס לא נגרמה בשל תושבותו בישראל. בית המשפט הסכים עם טענות הנתבעת, וקבע כי אדם השוהה בישראל שלא כדין אינו יכול להיחשב כתושב לצורך חוק הביטוח הלאומי. בית המשפט הדגיש כי הוראות החוק בנוגע לתושבות ברורות וכי זיקות אחרות למדינה, כגון מרכז החיים, אינן רלוונטיות. בית המשפט הסכים גם עם עמדת הנתבע באשר למועד בו אירעה נכות זייד וקבע כי היה זה קודם למועד בו ניתנה לו תושבות ארעית. משכך, דחה בית המשפט את התביעה, וציין כי זייד לא הוכיח שהיה תושב בעת שהתעוררה נכותו ולכן לא עמד בדרישות לקצבת נכות כללית. שני הצדדים ויתרו על הוצאותיהם, ולזייד ניתנו 30 יום לערער על ההחלטה לערכאה גבוהה יותר.