עפ"ת 5761-01-10

תקציר

השופט, השופט מ' גלעד, דן תחילה בערעור על הכרעת הדין בתיק של נהג שפגע בהולך רגל ולא עצר וסייע לו. ההבדל בין שתי החלופות בסעיף 64א לפקודת התעבורה, שעניינו נטישה לאחר פגיעה, הוא האם הנהג ידע או היה עליו לדעת שאדם נפגע. החלופה הראשונה דורשת הוכחה כי הנהג ידע או היה עליו לדעת כי אדם עלול להיפגע ולא עצר בזירת התאונה; החלופה השנייה דורשת מהנהג לדעת או לדעת באופן סביר שאדם נפגע ולא הגיש סיוע. השופט מצדד בהחלטת בית משפט קמא להרשיע את הנאשם בחלופה הראשונה, ומדגיש כי די בסטנדרט האדם הסביר. השופט מסכים גם עם קביעתו של בית משפט קמא כי מעשיו של הנאשם לא היו מספיקים. לאחר מכן פונה השופט לערעור על גזר הדין ודן ברכיב הפיצויים. הם קובעים כי מאחר שאין הוכחה כי נזקיו של הולך הרגל נגרמו כתוצאה מנטישת הנאשם, ובהינתן שעבירת הנטישה לאחר הפגיעה אינה פוגעת מטבעה, לא ניתן לפסוק להולך הרגל פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין. לבסוף, השופט מתייחס למרכיב המאסר. הם מציינים את העונש החמור הכרוך בעבירה ומסכימים עם טענת המדינה כי עונשו של בית משפט קמא של שישה חודשי מאסר בפועל שנגזרו בקהילה אינו הולם עבירה כה חמורה. לפיכך החליט השופט להחמיר את העונש ל-12 חודשי מאסר. יתר רכיבי עונשו של בית משפט קמא נותרו בעינם. השופט י' אלרון והשופט מ' רניאל מסכימים עם ההחלטה.