ע"פ 224/88

תקציר

המערערת הורשעה ברצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין בגין מות בעלה, שטבע כשמכוניתו נדחפה לאגם בעודו מחוסר הכרה. הראיות היו נסיבתיות, והעלו שאלות לגבי הוכחת מועד וסיבת המוות. בית המשפט העליון הדגיש כי ראיות נסיבתיות חייבות להוביל למסקנה חד משמעית של אשמה מעבר לכל ספק סביר, בהתחשב במשקלן המצטבר של הראיות ובכל השערה חלופית. נבחנו חילוקי דעות של מומחים בתחום הרפואי, בעיקר בנוגע לקביעת טביעה כסיבת המוות, תוך התמקדות ספציפית בכלורידים בלב ובממצאים פתולוגיים נוספים. בית המשפט מצא את שילוב הראיות הנסיבתיות משכנע דיו כדי לדחות את טענות ההגנה בדבר סיבות חלופיות, כגון התקף לב, ולתמוך במסקנתם בהימצאות שומנים חיצוניים וממצאי קרע העולים בקנה אחד עם טביעה. פעולותיה החשודות של המערערת, לרבות נסיעה בזהות בדויה, אליבי כוזב והתנהגויות מרמה אחרות, קשרו אותה עוד יותר לביצוע העבירה. בית המשפט קבע כי ביקורה בישראל קשור למותו של בעלה. למרות חילוקי דעות בין המומחים והתיאוריות החלופיות של ההגנה, אישר בית המשפט קמא את ממצאיו של בית משפט קמא וקבע כי הראיות הובילו באופן בלתי ניתן להפרכה לאשמתה בגרימת מותו של בעלה מבלי להותיר ספק סביר. הערעור נדחה, ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי בעניין רצח נגד המערער.