ת"א 20894-01-19

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעה אזרחית בעניין סעד כספי ותוקפה של החלטה מנהלית בדבר תשלום דמי הסכמה. המשיבים תיקנו את תביעתם פעמיים, כאשר המבקש טען כי התיקון השני הכניס עילת תביעה חדשה שעברה את תקופת ההתיישנות. בית המשפט מצא כי למרות הבהרת המשיבים כי עילת התביעה נותרה בעינה, התביעה המתוקנת הציגה עילה חדשה המוגבלת בזמן. עם זאת, מאחר שהמשיבים לא ביקשו ולא ניתנה להם רשות לכלול חישובים אלה, יש להתעלם מסעיפים אלה. בית המשפט שקל גם את טענות המבקשת כי יש לדחות את התביעה מחוסר עילה, שכן טענות המשיבים נגד יישום החלטה מנהלית היו חסרות בסיס. אולם בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהמשיבים יקבלו סעד ללא בדיקה. לאחר מכן, נדונה סמכות השיפוט של התיק, כאשר המבקש טען כי יש לדון בתביעה בבית המשפט לעניינים מנהליים בשל אופי הסעדים המבוקשים. המשיבים טענו כי לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט. בית המשפט הסכים עם המבקשת, כי מרבית הסעדים ההצהרתיים המבוקשים על ידי המשיבים היו התקפות ישירות על החלטות מינהליות, המצויות בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. אלה כללו הצהרות בדבר בטלות ההחלטה המינהלית וסעיפיה, שלא ניתן לראות בהן תקיפה עקיפה. מאחר שהתביעה כללה מספר סעדים שבסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים וסעד אחד שבסמכותו של בית המשפט המחוזי, לא ניתן היה להעביר את התביעה כולה לבית משפט אחר. לפיכך, על מנת לאפשר למשיבים לנקוט בהליך המשפטי המתאים, נדחתה התביעה, והוחזרו להם דמי ההגשה. החלטה זו התקבלה ללא דעות קדומות, ושני הצדדים נשאו בהוצאות המשפטיות שלהם.