ת"א 52209-05-18

תקציר

פסק הדין דחה את טענות הצדדים, מר אוריאל גדסי ומר משה אלמוג. הטענות נבעו משורה של אירועים שראשיתם בתיעוד נהיגתו המסוכנת לכאורה של מר גדסי ובפרסומים באינטרנט אודותיה לאחר מכן, ובתלונותיו הבאות של מר גדסי למשטרה נגד מר אלמוג. מר גדסי, שתבע בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות, טען כי מר אלמוג הטריד אותו באופן אובססיבי על רקע סכסוך בין מר אלמוג לבין אביו של מר גדסי. מר אלמוג, לעומת זאת, טען כי דיווח לציבור ולמעסיקו של גדסי על התנהגות עבריינית, וכי תלונותיו של מר גדסי נגדו היו שקריות. מר אלמוג תבע לשון הרע על בסיס תלונות אלה. בית המשפט קבע כי פרסומיו של מר אלמוג מהווים לשון הרע, שכן יש בהם כדי להשפיל את מר גדסי בעיני הציבור ולפגוע במעמדו. הם גם לא עמדו בהגנות המשפטיות של אמת או תום לב. באשר לתלונותיו של מר גדסי, קבע בית המשפט כי אף שהן היו משפילות ומשפילות, זכאי מר גדסי להגנת תום הלב, שכן לא ניתן להוכיח כי לא האמין באמיתות טענותיו. שני הצדדים ספגו ביקורת על התנהלותם, ופסק הדין עודד אותם להשתמש בהליכים משפטיים למטרתם ליישוב סכסוכים, ולא ככלי למאבק ולפגיעה. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.