דב"ע לא/69 - 0

תקציר

פסק הדין דן בזכאותו של נפגע עבודה להחזר הוצאות רפואיות מהמוסד לביטוח לאומי. החוק בעניין זה מעוגן בחוק הביטוח הלאומי תשכ"ח-1968, הקובע כי גמלת ריפוי ניתנת למי שנפגע בעבודה, וקובע עוד כי הריפוי כולל אשפוז, תרופות ומכשירים אורתופדיים וטיפוליים. החוק גם מתווה את הדרכים שבהן ניתן לספק ריפוי, לרבות באמצעות שירותי הבריאות של המדינה, מוסדות מאושרים או שירותים רפואיים מורשים. בעוד הכלל הוא כי ריפוי ניתן בעין, פסק הדין מסכם כי קיימות נסיבות חריגות בהן החזר הוצאות יכול להוות דרך תקפה למתן גמלת ריפוי. הדבר נכון במיוחד במצבים בהם אין אפשרות מעשית לקבל טיפול בערוצים רשמיים. במקרה הספציפי הנדון, המשיב נפגע בעבודה בשנת 1964 ובהמשך חווה הידרדרות במצבו בעת שהותו ברומניה, ונזקק לטיפול רפואי דחוף. מאחר שהטיפול לא היה קשור לפגיעה בעבודה המקורית, סירב המוסד לביטוח לאומי להכיר בהחמרה עד לפתיחת הליכים משפטיים. הוצאות הטיפול הרפואי שקיבל בחו"ל לא הוחזרו על ידי המכון, מה שהוביל את המשיב לערער לבית המשפט המחוזי, אשר הורה למכון להחזיר את ההוצאות. על החלטה זו ערער המכון, מה שהוביל לפסק הדין הנוכחי. פסק הדין פוסק לטובת המשיב וקובע כי הנסיבות החריגות בעניינו מצדיקות החזר הוצאות. העובדה כי טיפולו של המשיב בחו"ל לא היה מתוכנן ונבע מהפגיעה בעבודה, יחד עם השיהוי הבלתי סביר של המכון בהכרה בהחמרה במצבו, נחשבים שניהם כסיבות תקפות להחזר ההוצאות. יתר על כן, פסק הדין מדגיש כי הזכות לריפוי היא זכות מוחלטת, ואין בהיעדר תקנות רלוונטיות כדי לשלול זכות זו. לפיכך, ערעור המוסד לביטוח לאומי נדחה, וההחלטה הראשונית להחזר הוצאות המשיב מתקבלת.