דב"ע מו/17 - 3

תקציר

פסק הדין מתאר את ההשלכות של החלפת הסכם קיבוצי שלגביו הוצא צו הרחבה. על פי סעיף 31 לחוק הסכמים קיבוציים, כאשר הסכם קיבוצי חדש מחליף הסכם קיבוצי ישן, ההסכם הקודם וצו ההרחבה המקביל לו הופכים לחסרי תוקף. התוצאה היא גם ביטול ההוראות הפרטניות בחוזה האישי של כל עובד, שהתבססו על ההסכם הקיבוצי הישן. פסק הדין מדגיש כי הכוונה העומדת מאחורי ההסכם הקיבוצי החדש היא מכרעת בקביעה האם הוא מבטל או מוסיף לקודמו. אם ההסכם החדש נועד לבטל את ההסכם הישן, הן ההסכם והן צו ההארכה שלו מבוטלים, אך אם הוא נועד להוסיף עליו, צו ההארכה הקודם נשאר בתוקף. במקרה הספציפי הנדון, שעניינו תביעת עובד לפיצויי פיטורים מהקרן הקיימת לישראל, קבע בית המשפט כי ההסכם הקיבוצי החל וצו ההרחבה היו אלה שהיו בתוקף בעת פרישתו של העובד בשנת 1981. עם זאת, בית הדין מצא כי בית הדין האזורי שגה בפסק דינו בכך שהסתמך על צו הארכה משנת 1978, שהוחלף בהסכם קיבוצי חדש משנת 1979. כמו כן, בית הדין הבהיר כי רק הוראות שהורחבו במפורש בצו הארכה יחולו על עובדים לא מאורגנים; הוראות שאינן מוארכות אינן חלות עליהם. במקרה זה, צו ההארכה מאפריל 1980 לא כלל את סעיף פיצויי הפיטורים, ולכן הוא לא חל על העובד. בית הדין הגיע למסקנה כי העובד זכאי לפיצויי פיטורים על פי ההסכם הקיבוצי משנת 1979, בשיעור של 12 ימי עבודה בשנת עבודה, בהתאם לנוהג הנהוג בקק"ל.