ד"מ 24813-12-19

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב הקביעה האם התקיימו יחסי עבודה בין התובעת, יואב, לבין הנתבעת, חברת טכנולוגיה. יואב תבע מהנאשם שכר שלא שולם בסך 16,000 ₪ ונזק לא ממוני בסך 5,000 ₪. הנתבעת טענה כי לא התקיימו יחסי עבודה, אלא יחסי ספק-לקוח. בית הדין בחן את הראיות שהוצגו על ידי הצדדים ובחן אותן על סמך מבחנים שונים שנקבעו בפסיקה לקביעת יחסי עבודה. מבחנים אלה כוללים את מבחן הפיקוח, מבחן האינטגרציה, מבחן התלות הכלכלית, משך ההתקשרות, מבחן הפיקוח והשליטה, מבחן היחסים האישיים, מבחן השימוש בציוד, אופן התשלום והשימוש במילים המעידות על יחסי עבודה או נותן שירותים. בנוסף, בית המשפט שקל את כוונות הצדדים, את אופי העבודה ואת נסיבות ההתקשרות. מרבית המבחנים הללו תמכו בקיומם של יחסי עבודה. בית המשפט מצא כי הנתבע הודה בחוב אך לא שילם אותו, וכי התובע מילא את תפקידו באופן משביע רצון. לפיכך, פסק השופט לטובת התובע והורה לנתבעת לשלם את הסכום הנתבע בסך 21,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה החל מיום 1.10.2019, שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪. החלטה זו התקבלה על סמך פרטי המקרה הספציפיים, מתוך הבנה כי מעמדו של התובע כעובד מקנה לו זכויות הגנה שלא ניתן לוותר עליהן.