עס"ק 1007/01

תקציר

הערר עסק בפרשנותו של סעיף 263(א) לחוק התכנון והבניה, בשאלה האם עובדי ועדות מקומיות לתכנון ובניה, שתחום שיפוטן משתרע על פני רשויות מקומיות רבות, זכאים לפנסיה תקציבית. בית הדין האזורי נצרת פסק בעבר נגד המערערים, בקובעו כי עובדים אלה אינם מובטחים בפנסיה תקציבית אך עשויים לקבל פנסיה תקציבית או צבורה. החוק מבחין בין ועדות המכסות רשות אחת או מספר רשויות, כאשר סעיף 263 קובע תנאי העסקה דומים לעובדי מועצה מקומית, ומאפשר כל אחד מסוגי הפנסיה. בית המשפט הדגיש את השימוש ההיסטורי בצבירת פנסיות במספר מועצות מקומיות והדגיש כי סעיף 263 אינו מחייב פנסיה תקציבית בלבד. המערערים טענו לתנאי פנסיה שווים לעובדי הרשות המקומית, וטענו כי תנאי ההצמדה נועדו ליצור שוויון עם עובדי הרשויות המקומיות וכי בחירה בצבירת פנסיה ללא הסכמת העובדים מהווה הפרה של הסכמים. המדינה השיבה בשלילה, והדגישה כי עובדים מסוימים נמצאים תחת חוזים אישיים עם תנאי פנסיה מוגדרים במפורש וכי סעיף 263 הוא מינהלי ולא ממוקד עבודה. המדינה והוועדות החזיקו בעמדות שונות, כאשר חלקן תמכו בזכויות העובדים לפנסיה תקציבית ואחרות יישרו קו עם נוהלי המדינה. בסופו של דבר, בית המשפט קיבל את עמדת בית המשפט המחוזי, וקבע כי עובדי ועדות התכנון המקומיות יוכלו לקבל פנסיה צוברת, ודחה את הערעור על פנסיית חובה תקציבית. עם זאת, נקבע כי עובדים שאינם חלק מצבירת כספי הפנסיה עד שנת 1995 חייבים לקבל פנסיה תקציבית, עם התאמות לכל הגדרה קודמת בקופות גמל. פסק הדין של בית הדין התמקד בפרשנות סעיף ההצמדה הסטטוטורית, תוך איזון בין עמידה סטטוטורית בהסכמי עובדים מעשיים, אך נמנע מיצירת התחייבויות כספיות בלתי מידתיות לוועדים. ההחלטה התקבלה ללא פסיקת הוצאות, ובכך אותתה על פשרה המכבדת את כוונת המחוקק ואת הממשל הפיננסי.