עד"י 2891/06

תקציר

המשיבים, שהודו באשמה בהשתתפות באירועים רבים של יידוי אבנים – תופעה פלילית נפוצה ומדאיגה באזור – גיבשו את ענייניהם למשפט. התביעה הצבאית ביקשה עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, בהתחשב בחומרת העבירה, ואילו ההגנה ביקשה להקל בעונשם בשל גילם הצעיר של המשיבים, רישומם הנקי והודאתם בזמן. בית משפט קמא, שהכיר בחומרת יידוי האבנים, הטיל בסופו של דבר חודש מאסר בפועל ושלושה חודשי מאסר על תנאי. הפרקליטות עתרה להחמרת העונש, תוך הדגשת הצורך בהרתעה והפניה לפסיקה קודמת בעניין עבריינים צעירים. עם זאת, ההגנה טענה כי גזר הדין הנוכחי תואם את אמות המידה המקובלות וכי שיקולי השיקום צריכים לגבור. מתוך הכרה במורכבות של ענישת קטינים, בית המשפט הכיר בכך שבעוד שקטינים חסרים את אותה רמת אשמה כמו בגירים, הגיל לא צריך להפריע לענישה הולמת, במיוחד בעבירות חוזרות. על בית המשפט לאזן בין ענישה והרתעה, מחד גיסא, לבין צרכיהם השיקומיים של העבריינים, מאידך גיסא. במקרה דנן, בו היו מעורבים מערער בן 13 ומערער בן 14, אישר בית המשפט את הדגש ששם בית משפט קמא על שיקום, מתוך הבנת חשיבות חזרתם של המערערים לחיים נורמטיביים במועד, לרבות שילובם מחדש בבית הספר. בית המשפט מצא כי חריגתו של בית משפט קמא מהעונש המקובל הייתה מוצדקת בהתחשב בנעוריהם של המערערים וברקומם הנקי. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי עונשו המותנה של בית משפט קמא אינו מדגיש די הצורך את ההרתעה. לפיכך, ערעור התביעה התקבל באופן חלקי. עונש המאסר בפועל נותר על כנו, אך הוארך תקופת המאסר המותנית: על המערער מס' 1 הוטלו חמישה חודשי מאסר על תנאי, ועל המערער מס' 2 נגזרו תשעה חודשי מאסר על תנאי. בנוסף, הוטלה על שני המערערים חובה של שלוש שנים להימנע מהעבירה המורשעת, עם קנס כספי של 2,000 ₪ כל אחד אם לא ימומש. פסק דין זה ניתן בנוכחותם, יחד עם בא כוחם והתובע, ביום 13.8.06.