ת"א 46790-05-18

תקציר

השאלה העיקרית במקרה זה היא האם התובעים, בני הזוג משולם, רכשו יחידת דיור שכללה חצר בשטח של 422 מ"ר, ואם כן, האם עליהם לקבל פיצוי ממנהל מקרקעי ישראל בגין אותה חצר לאחר שנמכרה לשכניהם. מנהל מקרקעי ישראל טען כי יש לדחות את התביעה בשל התיישנות, אך השופט קבע כי תקופת ההתיישנות בת 25 השנים חלה במקרה זה והתביעה עונה על דרישה זו. השופטת דחתה גם את הטענה כי התובעים התרשלו במימוש זכויותיהם וקבעה כי עמדת רמ"י בעניין לא הוכחה. בהמשך למהות המקרה, מצאה השופטת כי התובעים לא הצליחו להוכיח את טענתם כי הם זכאים לחכירה של 422 מ"ר. השופטת בחנה את הסכם המכר משנת 1956, את חוזה החכירה ואת התשריט הרלוונטי, והגיעה למסקנה כי מסמכים אלה אינם מקנים לתובעים זכויות בחצר שבמחלוקת. השופטת קיבלה את עמדת רמ"י כי ההסכם התייחס רק לדירה ולא לקרקע הסובבת אותה. יתר על כן, השופט ציין כי התשריט אינו יכול לגבור על הסכם המכר וככל הנראה הוא רק מדריך שיסייע לעולים לזהות את דירותיהם וכל קרקע נוספת לגינון. מאחר שהתובעים לא הוכיחו כי הם זכאים לחצר המדוברת, קבע השופט כי על רמ"י לא מוטלת חובה לפצותם. עוד ציינה השופטת כי נשמרה זכותם של התובעים להשיב כספים ששולמו ביתר. בסיכומו של דבר, השופטת דחתה את התביעה אך פסקה הוצאות לנתבעת, תוך התחשבות בסקיצה עליה הסתמכו התובעים ובטעות של רמ"י בחישוב דמי ההסכמה. התובעים חויבו לשלם את הוצאות הנתבע, שנקבעו על סך של 25,000 ₪, ושני הצדדים שמרו על זכותם לערער. פסק הדין לטובת רמ"י התקבל אפוא, והתובעים לא היו זכאים לכל פיצוי בגין החצר שבמחלוקת.