ת"א 1270/93

תקציר

התובע, עובד הנתבעת מס' 2 (יתר), נפגע במהלך עבודתו באתר בנייה המופעל על ידי יתר. בתאונה היה מעורב מחפר שנהגו היה הנתבע מס' 1 (חוג'יראת) ואשר היה מבוטח על ידי הנתבעת מס' 3 (כלל) על פי פוליסה שייתכן שהיו בה טעויות בזיהוי הרכב. התובע תבע את הנהג, המעביד והמבטח לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, או לחילופין בגין רשלנות לפי פקודת הנזיקין. הנתבעת מס' 4 (קרנית) הייתה המבטחת המצורפת של יתר, למקרה שחבותה של כלל לא הייתה תקפה, והנתבעת מס' 5 (איילון) ביטחה את יתר, ועובדיה מפני חבות מעבידים. בית המשפט מצא כי המחפר היה מבוטח על ידי כלל בפוליסת ביטוח תקפה וכי על פי הלכת חמאדה, מחוזה הביטוח משתמעת כוונה להיטיב עם התובע כצד שלישי. עם זאת, התובע לא היה חייב לתבוע לפי חוק הפיצויים, אך יכול היה לתבוע את הנתבעים בגין רשלנות לפי פקודת הנזיקין, שכן הזכות החוזית לתבוע הייתה אישית ואופציונלית עבור צדדים שלישיים. באשר לחבות, נמצא המעביד אחראי בעיקר לתאונה בשל אי הקפדה על תנאי עבודה נאותים והיעדר אביזרי בטיחות על המחפר. הרשלנות התורמת של התובע נמצאה בשיעור של 15%. בקביעת הפיצויים הכיר בית המשפט בנכות הרפואית של התובע, כאב וסבל, נכות תפקודית, הפסד השתכרות, סיוע צד ג' נדרש, הוצאות ניידות והתאמות דיור. הנזקים חושבו הן על פי פקודת הנזיקין והן על פי חוק הפיצויים, תוך התחשבות בגיל התובע, מגבלותיו וחומרת התאונה. ניכויים בוצעו בגין קצבאות שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי. בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 1,933,166 ₪, שישולם ביחד ולחוד על ידי יתרת ואיילון. סכום זה כלל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 15%. כלל נמחקה מהתביעה, ויתרת ואיילון חויבו לפצות את כלל בגין כל תשלום ששולם לתובע על פי החלטות ביניים.