ע"א 216/80

תקציר

פסק הדין מתייחס להסכם שנחתם בין המערערת לבין המשיב השני בשנת 1943, שנועד לספק דיור לחברי ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל בתנאים נוחים. על פי ההסכם, המשיב ירכוש קרקע מהמשיבה השלישית, הקרן הקיימת לישראל, הסמוכה לירושלים לבנייה למגורים. המערערת, ששילמה 60 לירות ישראליות למלווה ולקרן החיסכון של העובדים, הייתה אמורה לקבל חלקת אדמה שעליה ניתן לבנות בית. עם זאת, הבנייה מעולם לא התקיימה. בשנת 1959 פנתה קופת החיסכון של העובדים למערער בבקשה לבטל את ההסכם, אך הוא סירב. לאחר מכן עתרה המערערת לבית המשפט המחוזי למתן פסק דין הצהרתי, בה ביקשה לאכוף את ההסכם ותבעה פיצוי כספי בגין הפרת חוזה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, והוביל את המערער לערער. בית המשפט העליון דחה את הערעור והסכים עם ממצאי בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי התביעה לביצוע ספציפי אינה חסומה על פי חוק, שכן היא נופלת תחת חריג בחוק ההתיישנות. עם זאת, בית המשפט אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, וקבע כי נושא ההסכם אינו ודאי או ספציפי מספיק כדי לאפשר ביצוע ספציפי. בנוסף, קבע בית המשפט כי תביעת המערערת לפיצוי כספי התיישנה, שכן מדובר בתביעה כספית גרידא שתקופת התיישנות קצרה יותר חלה עליה. בעוד השופטים הביעו אהדה למצבו של המערער, הם הגיעו למסקנה כי אין באפשרותם להעניק לו סעד בשל חלוף הזמן וחוסר הבהירות בהסכם. עם זאת, ציין בית המשפט את נכונותה של קק"ל להשיב למערער את התשלום הראשוני בסך 60 לירות, והפציר בקק"ל לשקול מחדש את פיצוי המערער כראוי. פסק הדין דחה את הערעור, אך באופן חריג לא פסק הוצאות למשיבים, תוך שהוא מביע חוסר שביעות רצון מהתנהלותם.