בג"צ 8150/98

תקציר

חוק האזרחים הוותיקים קובע הנחות לאזרחים ותיקים במספר שירותים בתשלום, לרבות הצגות תיאטרון. החוק גם מחייב את שר האוצר לפצות את נותני ההנחות. עם זאת, לצורך הנחה של 50% בדמי הביצוע, על השר לפצות רק גופים מסוימים המפורטים בתקנות. העותרת, חברה פרטית הרוכשת הצגות מתיאטראות הנתמכים על ידי המדינה כדי להציג באולם שלה, מעניקה הנחות לאזרחים ותיקים אך אינה מקבלת פיצוי ישיר מהמדינה. תחת זאת, קובעות התקנות כי על העותר לקבל פיצוי עקיף באמצעות התיאטראות. העותרת טוענת כי תקנה זו אינה חוקית ואינה סבירה, שכן היא אינה מקבלת כל החזר. בית המשפט העליון קבע כי החוק מבחין בין גופים הזכאים לפיצוי ישיר לבין גופים המקבלים אותו בעקיפין באמצעות גוף אחר. הבחנה זו תקפה, סבירה ועולה בקנה אחד עם תכליתו החברתית של החוק, והעותרת לא הוכיחה די הצורך כי שיטת המימון העקיף הנוכחית פוגעת בה. לפיכך, העתירה לפיצוי ישיר מהמדינה נדחתה. בית המשפט עמד גם על נטל ההוכחה בביקורת שיפוטית, וציין כי על העותר מוטל נטל ההוכחה הראשוני, במיוחד כאשר הוא מערער על חקיקת משנה. במקרה דנן, העותרים לא הוכיחו די הצורך את טענותיהם, ומשכך עומדות התקנות.